(ההדגשה לא במקור).
- יש לציין כי למומחה הוצג חומר רפואי נוסף ממקום שהייתו האחרון של המנוח בבית החולים הסיעודי ב-***, מסמכים שלא הונחו בפניו עת ערך את חוות דעתו. בתיעוד הרפואי מבית החולים הסיעודי ב-***, תועדו מצבים חוזרים ונשנים של אפתיה קיצונית, חוסר עניין בסביבה, וחוסר יכולת ליצור קשר מילולי. במסמכים אלו אף צוין במפורש כי המנוח לא היה מסוגל להביע רצונו או לבצע שיפוט עצמי. חוות דעתו המשלימה של דר ו., מיום 31.5.2025, חיזקה מסקנות אלו. המומחה הבהיר כי לא נמצא כל שלב בתקופה הרלוונטית שבו ניתן היה לראות את המנוח ככשיר קוגניטיבית לערוך צוואה או להבין את משמעותה המשפטית. המומחה ציין כי הידרדרותו הקוגניטיבית של המנוח הייתה מתמשכת ובלתי הפיכה.
- בתיק התקיימו שתי ישיבות הוכחות. בישיבה הראשונה ביום 2/7/25 נחקרו שני עדי הצוואה מר נ.ק. ומר מ.ק., ובדיון מיום 20/7/25 נחקר המומחה על חוות דעתו. יצויין, כי המבקשת וגם המשיב לא נחקרו. עוד יש לציין כי גם המנוחה הגישה תצהיר עדות ראשית מטעמה, אולם בשל פטירתה לא היה ניתן לחקור אותה על תצהירה. הצדדים הגישו סיכומים בכתב ועתה הגיעה העת להכריע בתובענה.
טענות המבקשת:
- תחילה המבקשת עותרת להורות על דחיית התנגדותו של המשיב, מאחר ולא הוצג יפוי כוח כדין מטעם המשיב לאורך כל ההליך המייפה את בנו לייצגו בהליך זה. לטענתה, יפוי הכוח שהוצג הינו שלא כדין ובפועל ב"כ המשיב אינו מורשה לייצג את המשיב בהליך זה. לטענתה, לא הוצג שום יפוי כוח מטעם המשיב שמייפה את כוחו לייצוג באמצעות בנו.
- המבקשת טוענת, כי המנוח ציווה בעל פה את עזבונו למנוחה, שהייתה שכנתו וטיפלה בו, וכי המבקשת ירשה את זכויותיה. לטענתה, צוואת שכיב מרע נאמרה בפני שני העדים, מר נ.ק. ומר מ.ק., במועדים שונים, והיא משקפת את רצונו האמיתי של המנוח.
הועתק מנבו
- המבקשת טוענת, כי לפי תצהירי עדי זיכרון הדברים ותצהיר המנוחה ולאור העובדה כי העדים שפגשו את המנוח ושמעו ממנו את מה שציווה אין ספק כי הצוואה בעל פה, שנאמרה להם ע"י המנוחה, כאשר המנוח היה בהיכרות קרובה עם השכנה, וכאשר היה במצב בריאותי קשה מאוד ועל סף מוות, יש לקבלה וליתן צו קיום צוואה לצוואה שנערכה בעל פה ע"י המנוח.
- המבקשת מודה כי זיכרון הדברים נחתם לאחר מות המנוח, וכי הצוואה לא נמסרה ע"י המנוח בפני שני העדים ביחד, אך טוענת כי אין בכך כדי לפגוע באמיתות הצוואה, בהתאם לסעיף 25 לחוק הירושה. לטענתה, בנסיבות המקרה מתקיימים התנאים לקיומה של צוואה בעל פה של שכיב מרע.
- המבקשת טוענת כי חוות דעת המומחה הרפואי שגויה, אינה מבוססת על מלוא החומר הרפואי הרלוונטי, ומסקנותיה אינן מעוגנות בראיות מוצקות. המבקשת טוענת, כי קיימים כשלים חמורים בגרסתו של המומחה ולא ניתן להסתמך על חוות דעתו. לטענתה, היה מקום כי המומחה יעיין ויקרא את תצהיר העדים וחוות דעתו הייתה צריכה להתייחס לעדויות שלהם. לטענתה, המומחה התייחס לצוואה כצוואה בכתב ולא כצוואה בעל פה. המבקשת טוענת, כי לא היה מקום בהתחלה שחוות דעתו תוגש מבלי לקבל את החומר הרפואי של המנוח מבית החולים הסעודי ב-***. המבקשת אף טוענת, כי החומר הרפואי של *** הועבר אליו עם כל החומר ולא ברור למה הוא לא התייחס לחומר זה בחוות דעתו הראשונה.
- המבקשת טוענת, כי מסקנותיו של המומחה לא מעוגנות בראיות והן מתבססות על סמך השערות של המומחה ועל גישה בעייתית ואף רשלנות מצדו של המומחה. המבקשת טוענת, כי יש לפסול את חוות דעתו של המומחה או לחילופין להורות על מינוי מומחה חדש מטעם ביהמ"ש.
טענות המשיב:
- המשיב מתנגד נחרצות לקיום הצוואה בעל פה. לטענתו, הצוואה אינה עומדת בתנאים המצטברים הקבועים בסעיף 23 לחוק הירושה, וכי נפלו בה פגמים מהותיים שאינם ניתנים לריפוי. המשיב מדגיש, כי נטל ההוכחה לקיום צוואת שכיב מרע מוטל במלואו על המבקשת, וכי במקרה המונח בפני ביהמ"ש לא התקיימו מרכיבי היסוד של הצוואה, וכי נפלו בה פגמים מרובים ומהותיים שאינם ניתנים לריפוי בכל דרך ובכל צורה.
- המשיב טוען, כי זיכרון הדברים לא נערך בסמוך לעריכת הצוואה הנטענת והוא נערך הרבה זמן לאחר פטירתו של המנוח. המשיב מוסיף, כי זיכרון הדברים יצא רק עת הוגשה הבקשה לקיום הצוואה. המשיב טוען, כי זיכרון הדברים לא הופקד אצל רשם הירושה כתמחייב מהוראות סעיף 23 לחוק הירושה. לטענת המשיב, ניסוח ולשון זיכרון הדברים אינם כוללים אמירות העונות על הגדרת צוואה בעל פה של שכיב מרע. זיכרון הדברים לא נערך בסמוך לצוואה הנטענת והוא לא הופקד אצל רשם הירושה. לטענת המשיב, נסיבות ומועדי עריכת זיכרון הדברים וחתימתו מעוררים ספק רב באמיתות תוכנו.
- המשיב טוען כי שני עדי הצוואה שחתומים על זיכרון הדברים לא נכחו בעת ובעונה אחת במועדי הציווי הנטענים דבר שמהווה פגם שפוגע בתוקפה של הצוואה הנטענת, שכן דרישה זו הינה מהותית ולא ניתן להתגבר עליה מכוח הוראות סעיף 25 לחוק הירושה. לטענת המשיב, דברי המצווה, המוכחישים, היו אמורים להיות בפני שני העדים ולא כל אחד בנפרד, כאשר גם מזיכרון הדברים וגם מתצהירי עדות הראשית של העדים עולה כי שניהם לא נכחו ביחד בפני המנוח.
- המשיב טוען כי המנוח לא היה כשיר מבחינה מנטלית וקוגניטיבית לצוות במועדים הנטענים, וכי הוא סבל מדמנציה מתקדמת. המשיב מסתמך על חוות דעת המומחה הרפואי, שקבע כי המנוח לא היה בעל כשרות משפטית לערוך צוואה, וזאת לאחר שבחן ובדק בצורה מקיפה את כל החומר הרפואי של המנוח בסמוך לתקופה הרלוונטית של עריכת הצוואה הנטענת.
- עוד טוען המשיב, כי העדים מטעם המבקשת אינם מהימנים, עדויותיהם רצופות סתירות ואינן מתיישבות עם הראיות האובייקטיביות, לרבות המסמכים הרפואיים. הוא מציין, כי זיכרון הדברים נערך זמן רב לאחר מות המנוח, נוסח על ידי בא כוח המבקשת, ולא הופקד כנדרש בחוק.
המסגרת הנורמטיבית: