כמו כן, קבע בית משפט השלום כי -
"הנתבע טען עובדתית כי התובע מושחת ועבריין ואף עמד על טענותיו גם בחקירה הנגדית וחזר עליהן אף ביתר שאת [...]" (ראו: שם, בפסקה 32).
בהמשך, בית משפט השלום עבר לבחון את ההגנות הפוטרות אדם מן האחריות בגין לשון הרע וקבע כי המשיב אינו חוסה תחת שום הגנה. ביחס להגנת אמת הפרסום, המשיב ניסה לטעון כי המבקש, כדבריו בפרסום, אכן מושחת - זאת, באמצעות הפנייה לפרסומים עיתונאיים אודות המבקש אשר מעידים, לכאורה, כי המבקש הזמין פעילי מפלגת הליכוד לשייט ביוון; כי רשם הקבלנים השעה את רישיונו של המבקש למשך שלוש שנים, וכי הוטל עליו קנס; וכי המבקש זומן לחקירת משטרה בעקבות פרשת הפריצה לבסיס שדה תימן. דא עקא, בית המשפט סבר כי אין בפרסומים אלה כדי לבסס ממצא עובדתי כלשהו ופסק כי המשיב לא עמד בנטל המוגבר להוכחת הטענה כי המבקש מושחת.
בסופו של יום, בית משפט השלום קיבל את התביעה כאמור לעיל. מסקנתו של בית משפט השלום כי דברי המשיב הם בגדר לשון הרע הושתתה, כאמור, על ממצאי עובדה ומהימנות ועל נסיבות המקרה בכללותו. בית משפט השלום ביסס את הכרעתו, בין היתר, על התרשמותו הישירה מעדות המשיב ומאופן התגוננותו מפני התביעה. כמו כן, בית המשפט בחן את כוונותיו של המשיב ומצא כי הלה פעל בחוסר תום-לב על-מנת לפגוע בשמו הטוב של המבקש. ניסה - והצליח.
- פסק דינו של בית משפט השלום לא נפגם אפוא בשום טעות - נהפוך הוא. מסקנת בית משפט השלום כי פרסומו של המשיב עולה כדי לשון הרע מנומקת ומבוססת על הראיות שהוצגו לפניו ועל בחינתן בראי של ניסיון-החיים. התוצאה אליה הגיע בית משפט השלום - פסיקת פיצויים על הצד הנמוך, 10,000 ש״ח בלבד, לטובת המבקש - משקפת, לצד הגסות והבוטות של הפרסום, את מידת הפגיעה, המועטה יחסית, בשמו הטוב של המבקש, וכן את היקפו המצומצם של הפרסום, את החשיפה המועטה יחסית שהיתה לו, ואת האפשרות שעמדה למבקש להגיב עליו. תוצאה זו עושה איזון נכון בין ההגנה הדרושה על חופש הביטוי - ובפרט, על חירותו של אזרח מן השורה להשמיע ביקורת פומבית על אנשי ציבור - לבין אלימות מילולית אשר חורגת מגדרה של ״הבעת דעה״ ועולה כדי עוולת נזיקין של לשון הרע. פסק דין זה קבע - בצדק - כי גבולותיו של חופש הביטוי אינם פרוצים, וכי לגידופים ולהכפשות חסרות בסיס, אשר מעבירים מסר עובדתי שקרי על אודותיו של אדם ומעשיו, אין מקום במרחב הציבורי. קביעות כאמור עולות בקנה אחד עם האמור בחוק איסור לשון הרע ואינן סוטות כמלוא הנימה מעיקרון ההפרדה בין דעה לעובדות.
- באשר לטענת המשיב בדבר היותה של התביעה ״תביעת השתקה״ - טענה זו נדחתה מכל וכל בבית משפט השלום, והוא הדין גם כאן. כאמור, התביעה שהמבקש הגיש נגד המשיב היא תביעה מבוססת שאין בה ולו מאפיין אחד של תביעות השתקה (ראו: רע"א 1954/24 וקנין נ' קיבוץ ניר דוד - אגודה שיתופית, פסקה 21 לפסק דינו של השופט נ' סולברג [נבו] (7.1.2025)).
- סוף דבר: דין הבקשה והערעור להתקבל. הנני מציע לחבריי כי נדון בבקשה שלפנינו כבערעור, נקבל את הערעור, נבטל את פסק דינו של בית המשפט המחוזי, נקבע כי פסק דינו של בית משפט השלום יעמוד בעינו, וכן נחייב את המשיב לשלם למבקש הוצאות הדיון בערכאתנו בסך כולל של 4,000 ש"ח.
אלכס שטייןשופט
|