ב. י.מ העיד כי: "המנוח דיבר רק על הבית בתל אביב, ואמר לי שהוא יוריש את הבית לי, לי', לנ', למ' ולר'. הוא לא הזכיר את הבית בנס ציונה" (סעיף 6 לתצהיר). התובעות נמנעו מלחקור את העד על עדותו בעניין מהותי זה. הפסיקה קובעת כי הימנעות של בעל דין מלעשות שימוש בכלי חשוב זה של חקירה נגדית מותירה את גרסת העד שלא נחקר כגרסת אמת שלא הופרכה, ומתפרשת כהסכמתו של הנמנע מלחקור למצב הדברים כפי שהוצג בגרסה זו [ע"ע 36316-06-12 עירית רמת השרון נ' איילת שושני ג'ינו, פיסקה 41 וההפניות שם [נבו] (24.2.2015)].
ג. מטרת הצוואה המאוחרת הייתה להסדיר את חלוקת יתרת העיזבון בין יורשים ספציפיים - האחיינים ובן האחיינית (מ.מ ז"ל), וזאת מאחר שהמנוח לא רצה שעיזבונו יגיע לידיה כי היא בעלת "רכוש רב והוא רצה לדאוג לי' שאותו אהב מאוד" (סעיף 35 לתצהיר הנתבע). יוער כי הנתבע לא נחקר על עדותו בעניין זה וגרסתו לא נסתרה.
ד. הנתבע פעל לקבל היתר בנייה (נ/9), ערך שיפוצים שהביאו לאיחודן של תתי חלקות 2-1 לכדי בית אחד, תוך השקעת כספים בסכום של "למעלה ממליון ₪" (סעיף 7 לתצהיר א'; סעיפים 11-10 לתצהיר א'; סעיף 32 לתצהיר הנתבע). השיפוצים בנכס בנס ציונה נערכו בידיעתו של המנוח ובהסכמתו, למצער המשתמעת (נ/9; ר'- עמ' 36, ש' 17, עמ' 38, ש' 25-24). קרי, המנוח ידע שהנתבע משקיע כספים בהסתמך על הצוואה המוקדמת. בנסיבות אלה, לא מתקבל על הדעת שהנתבע יטרח לסייע בידי המנוח לערוך צוואה נוספת שתפגע בהוראות הצוואה המוקדמת שמיטיבה עמו ונמצאת בידיעתו במשך שנים רבות (הנתבע- סעיפים 38,43-40 לתצהיר; מר י'- עמ' 15, ש' 29-27; נ/12; א'- עמ' 31, ש' 26-23). גם אין זה סביר שהמנוח יבקש להסתייע דווקא בנתבע בעריכת צוואה, שעה שלכאורה ביקש להדיר את הנתבע מן הירושה: "למחוק את י' מהצוואה" (סעיף 10 לתצהיר התובעת 1; סעיף 3 לתצהיר התובעת 2).
ה. הנתבע ציין מיוזמתו כי מסר לעורך הצוואה: "שיש למנוח בית בתל אביב ...ואמרתי לו שזה הבית שהוא רוצה להוריש ל-5 אנשים האלה ונתתי לו את הרשימה" (פרו' מיום 7.1.2025 עמ' 4, ש' 17). ואכן, מר י' העיד שהדירה בתל אביב הייתה העניין שעמד בלב הצוואה: "זה גם מה שי' הכין אותי לפני לבוא להיות עד לזה" (עמ' 15, ש' 32). בנוסף, עו"ד ב' העיד כי המנוח יצר עמו קשר לצורך הכנת הצוואה (עמ' 13, ש' 23) וסיפר לו על רצונו להוריש דירה מסוימת בתל אביב ליורשים ספציפיים: "חמישה אחיינים או בני דודים, מה שרשום בצוואה" (עמ' 13, ש' 27-26,31-30) ועוד העיד כי המילים "כל זכויותיי ורכושי מכל מין וסוג שהוא" מופיעות בצוואה המאוחרת כחלק מנוסח קבוע: "אני עדיין חושב שזה פורמט שמופיע בכל הצוואות, לפחות ממה שאני יודע" (עמ' 14, ש' 32), אחרת אילו המנוח רצה והתכוון לצוות לכל היורשים גם את הנכס בנס ציונה, נוסף על הנכס בתל אביב, לא היה צורך בפירוט שניתן בצוואה המאוחרת: "מדובר על דירה שבבעלותי...ברחוב XX בתל אביב...וכן על כל הכספים" (נ/2) או היו מופיעים בצוואה המאוחרת במפורש גם פרטי הנכס בנס ציונה.
- לאור כל האמור לעיל, שוכנעתי כי רצונו הריאלי של המנוח היה להוריש לחמישה יורשים את הדירה בתל אביב בלבד, וההוראה החלופית שהמנוח היה קובע אלמלא הטעות הנטענת היא ביטול או צמצום ההוראה שבמחלוקת.
הוכח קשר סיבתי בין הטעות לבין עשיית ההוראה שבמחלוקת
- לאחר בחינת טענות הצדדים וראיותיהם, מצאתי כי עלה בידי הנתבע להוכיח קיומו של קשר סיבתי בין הטעות לבין עשיית ההוראה המבטלת.
- בענייננו, עורך הצוואה העיד על ניסיונו ועל אופן התנהלותו בכל הנוגע לעריכת הצוואה והחתמת המנוח עליה.
מחקירתו של עו"ד ב' מתברר כי: לא נערכה תרשומת בזמן אמת (עמ' 15, ש' 6); במועד הרלוונטי היה לעורך הצוואה ניסיון מועט בעריכת צוואות: "אפשר לספור על כף היד את מספר הצוואות שעשיתי באותה עת" (עמ' 13, ש' 20-18); עורך הצוואה קיבל מהמנוח מידע על הנכס בתל אביב בלבד: "סיפר לי שהוא רוצה לעשות צוואה, סיפר לי שאין לו ילדים למיטב זכרוני ושהוא רוצה להוריש דירה בתל אביב לנהנים 5 במספר. זהו. ...הוא נתן לי את הפרטים וכתובת הנכס הרשום בצוואה. ש: האם המנוח הגיע עם נסח טאבו או ציין את הגוש חלקה בעצמו? ת: אני מניח שהוא ציין בפני את המידע אני לא זוכר אם הוא בא אלי עם נסח טאבו או עם פתק. ש: מה עוד סיפר לך המנוח? ת: אני לא זוכר, אני רק יכול להעריך שאני מעריך שהייתי שואל אותו אם היו עוד דברים. זה היה ספציפית על נכס מסוים שאוזכר ודובר עליו. ... ש: מה אמר לך המצווה אם אמר על מסמכים שהוא חתם עליהם בעבר? ת: לא זוכר שהוא אמר על מסמכים שהוא חתם" (עמ' 13, ש' 27-25,34-33, עמ' 14, ש' 4-2,12-7); עורך הצוואה שאל את המנוח על המצב המשפחתי בלבד: "אני מעריך ששאלתי אותו אם אין ילדים בתמונה והוא אמר שלא. ...לא כל יום פוגשים הרבה מקרים שאנשים לא מורישים לילדים שלהם, לכן גם זה מה שזכור לי מהמקרה" (עמ' 13, ש' 32-29); עורך הצוואה השתמש בפורמט של צוואה: "אני התמקדתי במהות. המהות שם הייתה דירה ספציפית. ש: אבל גם כתוב: "כל רכושי"? ת: טוב תראי "כל רכושי" אני מניח שכתוב בכל צוואה. ש: אני עורכת הרבה צוואות גם אני כותבת "כל רכושי" ומוסיפה וכותבת מי יירש את יתרת הרכוש ופה כתוב שהאחיינים יורשים את כל הרכוש? ת: ...נכון שמצד אחד רשום "כל רכושי", אני עדיין חושב שזה פורמט שקיים בכל הצוואות, לפחות ממה שאני יודע, אבל בשורה שלוש הדגשתי בהמשך המשפט "מדובר על דירה ברחוב XX" באופן ספציפי. שוב, לא זיכרון אלא מהערכה, אני מעריך שאם היו עוד נכסים ועוד דברים הייתי רושם גם אותם...לא הייתי משאיר את זה באוויר" (עמ' 14, ש' 25- עמ' 15, ש' 2).
- אכן, ההנחה היא כי מצווה יודע את שהוא רוצה, ורצונו האמיתי מובע בצוואתו שאם לא כן לא היה טורח בהכנת צוואה כלל ועיקר [עמ"ש 47916-03-23 הנ"ל [נבו] פסקה 27]. עם זאת, במקרה זה עו"ד ב' העיד: "אני זוכר מצד אחד שהוא היה אדם מבוגר שהיה צריך להסביר לו" (עמ' 13, ש' 29) אולם אינו זוכר כי שהקריא והסביר למנוח את הסעיפים בצוואה: "ש: אז סביר להניח שהקראת לו ועברת איתו על 4 סעיפים בודדים בצוואה כמו שאתה עושה עם כל הלקוחות? ת: אני לא זוכר" (עמ' 14, ש' 25-23) וגם עד הצוואה רק זוכר שעורך הצוואה: "דיבר איתו על הקטע של הבית בתל אביב. ... הוא כן הקריא לו, אבל להגיד לך על הבית בנס ציונה אני לא זוכר" (עמ' 15, ש' 34-30).
- לאור האמור לעיל, סביר להניח כי ההוראה המבטלת מופיעה בצוואה המאוחרת כתבנית או ברירת מחדל מובנית בפורמט של צוואה, קל וחומר כשהמנוח לא נשאל ולא יידע את עו"ד ב' שנעשתה צוואה מוקדמת (עו"ד ב'- עמ' 14, ש' 12), בן בנו של קל וחומר כאשר לא נקי מספקות שהמנוח קיבל מעורך הצוואה הסבר על ההשלכות של ההוראות שבמחלוקת על הנכס בנס ציונה וממילא על הנתבע.
- לאור כל האמור לעיל, הגעתי למסקנה כי קיים קשר סיבתי בין הטעות לבין ההוראות שבמחלוקת. קרי, שההוראות שבמחלוקת נכתבו מחמת טעות - המנוח טעה לחשוב שהצוואה המאוחרת אינה מבטלת את הצוואה המוקדמת אלא מתייחסת לדירה בתל אביב בלבד.
- בענייננו המנוח לא גילה ולא היה יכול לגלות את עובדת הטעות עוד בחייו, כך שלא עמדה למנוח ההזדמנות לתקנה בעצמו. ודוק, במקרה זה, המנוח לא קורא עברית (עמ' 5 נ/1; עמ' 8 נ/2; עמ' 13 נ/4) ואילו הנתבע אשר התלווה למנוח לא עיין בצוואה המאוחרת: "לא ראיתי מה כתוב בצוואה שערך דודי אצל עו"ד ב'. לא הסתכלתי עליה. ידעתי בשביל מה דודי הגיע לעו"ד ב'. ... לא הייתה לי סיבה להסתכל", לא נחקר על עדותו וממילא לא נסתרה גרסתו בעניין זה (סעיף 44 לתצהיר). בנוסף, בשנת 2021 או 2022 פנה הנתבע לעו"ד ב' בעקבת פנייה מצד התובעת 1, בלי שמי מהם מייחס חשיבות לתכנה של הצוואה. לעניין זה הנתבע מיוזמתו ציין בקדם משפט ביום 7.1.2025: "אחרי זה בעלה של ר' התקשר אלי ואמר לי שהעו"ד לא רשם תעודת זהות של האנשים שד' רוצה להוריש להם. אז התקשרתי לב' ואמרתי לו שתעודת זהות צריך להיות רשום בצוואה והוא אמר לי שיש י.צ בנס ציונה רק אחד וגם ר.ב.ס בבת ים, כך שאין צורך בתעודת זהות ולא ייחסתי חשיבות שבסוף הצוואה כתוב "כל רכושי" רשום בצוואה שזה לגבי הבית בתל אביב בלבד ולזה התכוון המנוח" (עמ' 4, ש' 23-19). גם ח', עד מטעם התובעות, העיד בחקירה נגדית כי: "לפני שהוא נפטר באיזה שנה יום אחד ר' הוציאה צו ירושה. זה היה לפני איזה שנתיים בערך לפני שהוא נפטר...ד' היה נוכח בסלון ור' אמרה שהם עשו צו ירושה ואני רואה שרשום שם ר.ב.ס, לא רשום הכתובת שלה ולא התעודת זהות ...אני אמרתי לד' שזה לא נראה כמו צו ירושה (הכוונה לצוואה) ואני מעיר את תשומת ליבה אני פונה לד'...והוא אמר לי לר' בטח שמגיע לה, אני רשמתי הכל" (עמ' 21, ש' 1-11). מהאמור יוצא כי הטעות לא הייתה גלויה למנוח והוא לא ידע ולא יכול היה לדעת על הטעות, כך שלא הייתה בידו האפשרות לשנות את הצוואה המאוחרת.
- כל האמור לעיל מלמד כי התובעות ידעו, היטב, כי נפלה טעות בצוואה המאוחרת, והצוואות דרות בכפיפה אחת, וההתנגדות לצוואה המוקדמת הגיעה לעולם בהתחשב בקושי שהתעורר בצוואה המאוחרת ובניסיון להפיק רווח משני בסיטואציה שנוצרה.
- לאור כל האמור לעיל, אני מקבלת את טענתו של הנתבע על הטעות בצוואה המאוחרת.
- הטענה על עסקה עתידית בירושה - התובעות טענו שהסכם התמיכה הכלכלית מהווה עסקה בירושה עתידית לפי סעיף 8(א) לחוק.
- הטענה על הרחבת חזית אסורה - כידוע, משמעות האיסור על הרחבת חזית היא שבעל דין אינו רשאי לחרוג מגדר המחלוקת כפי שתוחמה בכתבי הטענות - אלא אם כן הצד שכנגד הסכים לכך במפורש או מכללא, או אם בית המשפט נענה לבקשה לתקן את כתבי הטענות. תכליתו של איסור זה היא בראש ובראשונה הגנה על בעלי הדין מפני עיוות דין, שכן הוא מאפשר להם להיערך ולבסס את עמדתם העובדתית והמשפטית כראוי ובהתאם לגדר המחלוקת שנקבעה על ידם מראש; ונוסף על כך, האיסור על הרחבת חזית משקף עקרונות של יעילות הדיון וסופיותו [בע"מ 6251/15 הופה נ' קסוטו, פיסקה מ' [נבו] (7.8.2016)].
- בענייננו, הטענה המשפטית שהועלתה בסיכומים נובעת מהטענה העובדתית שהועלתה מטעם המתנגד שלפיה: "בין המנוח לבין המבקש נחתם הסכם. הענקת הנכס בנס ציונה למבקש במסגרת צוואה שיערוך המנוח לא נרשמה בהסכם בכתב, לאור הוראות סעיף 8 לחוק הירושה האוסר על עסקאות עתידיות בירושה" (סעיף 42 לכתב ההתנגדות ת"ע 3033-10-24). כלומר, מדובר בעניין שבעובדה המצוי בראיות שהובאו בפני הצד שכגד עוד בשלב שבו גובשה חזית המחלוקת. במצב כזה, אין מקום לטענת המתנגד בדבר הרחבת חזית אסורה [ע"א 750/16 סעדטמנד נ' פקיד שומה רחובות, פיסקה 16 [נבו] (28.2.2019)].
- לגופו של עניין - סעיף 8(א) לחוק הירושה קובע כי: "הסכם בדבר ירושתו של אדם וויתור על ירושתו שנעשו בחייו של אותו אדם - בטלים". הפסיקה קובעת כי: "כל שביקש המחוקק היה למנוע את חסימת דרכו של מצווה מלשנות את זהותו של הזוכה בעיזבונו מעת לעת. לפיכך עסקה המאיינת זכותו של מצווה לשנות את הזוכה בעיזבונו פסולה ובטלה, זאת להבדיל ממצווה אשר קבע את הזוכה בעיזבונו בדרך של עשיית צוואה שהרי זו מעצם טיבה לעולם ניתנת לשינוי ואין מקום לפסול את הצוואה גם אם נטען כי תוכנה הורתו בהסכם שנערך קודם לעריכתה. ודוק - ההסכם עצמו אפשר שיהא פסול ובטל מתוך שהוא מהווה עסקה בירושה, לא כן הצוואה שנערכה בעקבותיו, כל עוד יסבור בית המשפט כי זו נערכה מרצונו החופשי של המצווה" [ת"ע (כ"ס) דיין נ' סבג [נבו] (27.12.2012)]. הפסיקה הדגישה כי מעת שהכין אדם צוואה מתוך רצונו החופשי אין כל פגם בצוואה זו גם אם היא ניתנת כנגד הטבה או תמורה כזו או אחרת, שהרי המצווה יכול לשנות בכל עת. רק עסקה שיש בה למנוע מהמצווה לשנות את הזוכה בעיזבונו כאוות נפשו היא עיסקה שביקש המחוקק לבטל ולאיין [בע"מ 7468/11 פלוני נ' אלמונית [נבו] (3.7.2012)].
- על פי גרסת הנתבע הוא עושה שימוש בתתי חלקות 2-1 משנת 1988, משלם למנוח בלי הסכם משנת 1999; נעשה בין הנתבע והמנוח הסכם לפיו "אני אשפץ את הבית שעל שתי תתי החלקות, לרבות על ידי תוספות בניה, ..ואילו דודי יערוך צוואה במסגרתה יצווה לי את זכויותיו בתת חלקה 2" (סעיפים 28-24 לתצהיר); המנוח והנתבע קיבלו ייעוץ משפטי לא להכניס את ההסכמה להסכם בכתב לאור הוראת סעיף 8(א) לחוק הירושה (שם, סעיף 29).
- במקרה זה, בהסכם התמיכה הכלכלית התחייב הנתבע "להשיב לד' כגמולו", בלי שההסכם מטיל על המנוח התחייבות משפטית ביחס לתת חלקה 2; בצוואה המוקדמת המנוח שמר על זכותו לשנות את צוואתו: "כל עוד הנני בחיים אהיה רשאי לעשות ברכושי ובנכסיי כטוב בעיניי, כי אהיה רשאי בכל עת שארצה לשנות את צוואתי זו ולגרוע ממנה, להוסיף עליה או לבטלה" (סעיף ו' נ/1); הצוואה המוקדמת נערכה מרצונו החופשי של המנוח, כך נכתב בצוואה ואין סיבה להניח אחרת בייחוד כשעד הצוואה לא זומן לעדות (עמ' 5 נ/1).
בנסיבות אלה, כאשר המנוח שמר זכותו לחזור בו מצוואתו כרצונו עד יום מותו ולעומת זאת הסיכון בכך היה סיכון של הנתבע בלבד שהתחייב לשלם למנוח תשלום חודשי ואף שילם למנוח כספים עוד לפני שנערכה הצוואה המוקדמת וכן השקיע כספים בשיפוצים בנכס בנס ציונה. משכך, לא מדובר בעסקה בירושה עתידית. לפיכך, טענת התובעות לעניין זה נדחית.