מבחינת היסוד העובדתי באין חולק כי הנאשם היה זה שפגע עם רכבו במנוח מתקיים ה-"קשר הסיבתי העובדתי" בבחינת סובב ומסובב, וכך גם קשר "סיבתי משפטי" באין חולק כי מי שפוגע עם רכב כבד במהירות בהולך רגל צריך לצפות את התוצאה הקטלנית.
אשר ליסוד הנפשי, לעבירת הרצח המיוחסת לנאשם נלווה יסוד נפשי של "כוונה" כפי הגדרתה בסעיף 20(א)(1) לחוק העונשין שזוהי לשונו: "כוונה - במטרה לגרום לאותן תוצאות"
נוכח הקושי המובנה להתחקות אחר נבכי נפשו וצפונות ליבו של הנאשם, ומאחר שהכוונה להמית היא מחשבה סובייקטיבית שלא תמיד ניתן להוכיחה בראיות ישירות, פותחה בפסיקה "חזקת הכוונה". חזקה זו היא חזקה עובדתית-ראייתית המבוססת על ניסיון החיים והשכל הישר, ולפיה חזקה על אדם כי הוא מתכוון לתוצאות הטבעיות והמסתברות הנובעות ממעשיו (ר' ע"פ 8577/22 סרגיי יפימוב נ' מדינת ישראל (21.4.24); ע"פ 6468/13 חיים צרפתי נ' מדינת ישראל (3.5.15); יוסף אלרון, עומר רזין עבירות המתה: החוק והפסיקה (2025)).
חזקת הכוונה אינה חזקה חלוטה. לנאשם עומדת האפשרות לסתור אותה ולשלול את כוחה הראייתי על ידי הבאת ראיות נוגדות, מתן הסבר מתקבל על הדעת, או הצגת מסקנה חלופית מסתברת המעוררת ספק סביר באשר לכוונתו האמיתית. עם זאת, במקום שבו הנאשם אינו מצליח לעורר ספק סביר כאמור, החזקה הופכת לראיה ממשית וחלוטה המוכיחה כי אכן קיננה בליבו הכוונה להביא למותו של הקורבן (ר' תפ"ח (מחוזי ת"א) 14098-08-22 מדינת ישראל נ' אשביר טארקין (9.9.25); ע"פ 6063/21 מדינת ישראל נ' יאסין יאסין (26.3.24); ע"פ 6304/12 אלכסנדר ספרונוב נ' מדינת ישראל (26.1.15)).
כדי לקבוע אם התגבשה אצל הנאשם "החלטה להמית" באמצעות חזקת הכוונה, בתי המשפט נעזרים במערכת של עובדות נסיבתיות האופפות את האירוע. במסגרת זו נבחנים מבחני עזר אובייקטיביים כגון: האמצעי ששימש לביצוע העבירה (למשל, שימוש בנשק חם או קר קטלני); מיקום הפגיעה בגוף הקורבן (פגיעה באזורים רגישים וחיוניים כמו החזה, הלב או הצוואר); מספר הפגיעות, טיבן ועוצמתן; אמירות וחילופי דברים לפני המעשה; והתנהגות הנאשם לפני האירוע ואחריו (כגון הימלטות מהזירה והימנעות מהזעקת עזרה רפואית).
בעניין זה ר' דברי בית המשפט העליון בע"פ 8577/22 יפימוב נ' מדינת ישראל [פסקה 31 לפסק דינו של כב' הש' אלרון] (21.4.24):
"בחינת היסוד הנפשי של נאשם עניינה בהלך נפשו מבחינה סובייקטיבית. מכאן הקושי המובנה, מן הבחינה הראייתית, לקבוע האם אדם חפץ לגרום למותו של אחר, או שמא גילה שוויון נפש בלבד כלפי אפשרות קשה זו. לצורך כך, פותחה ככלי ראייתי "חזקת הכוונה" במסגרתה בית המשפט נדרש לבחינת נסיבות אובייקטיביות העשויות ללמד על הלך נפשו של נאשם. חזקה זו היא חזקה עובדתית-ראייתית, שלפיה אדם בר-דעת הפועל מרצון חופשי מתכוון להביא לתוצאות הטבעיות של מעשהו. החזקה מבוססת על כך שלפי ניסיון החיים, אדם הנוקט בקו התנהגות מסוים חזקה כי התכוון לתוצאות הנובעות, באופן טבעי ובהסתברות גבוהה, מהתנהגותו זו. בחזקה זו בית המשפט עושה שימוש במערכת העובדות הנסיבתיות האופפות את האירוע, על מנת להקים חזקה בדבר רצונו של הנאשם ...חזקת הכוונה איננה חזקה חלוטה ודי לנאשם לעורר ספק סביר בדרך של הצגת מסקנה חלופית מסתברת או הצגת ראיות הנוגדות את החזקה על מנת לסותרה ...רק בהעדר ספק סביר כאמור, החזקה העובדתית הופכת לחזקה חלוטה באשר לכוונת מעשיו."