אשר למחדלי החקירה הנטענים ביחס לזירה וכפי שפורט בהקשר לעדותו של הבוחן פרטוש: לו החוקרים כלל לא היו מבחינים ומתעדים את כתמי הדם ובפרט את זה שלפני הבמְפֶר, ניתן היה לדבר על מחדלי חקירה. במקרה הנדון, החוקר טלקר תיעד את כל כתמי הדם ואף מצא לנכון לשלוח אותם למעבדה ביולוגית לצורך בחינת התאמתם לדמו של המנוח (ואכן מצאה התאמה שכזו). הבוחן פרטוש היה מודע לקיומם של כל כתמי הדם לרבות כתם הדם הראשון שנמצא לפני הבמְפֶר והתייחס לכך בחוות דעתו. העובדה שהבוחן פרטוש על פי הבנתו המקצועית קבע כי לא ניתן ללמוד מכתמי הדם את כיוונם או את מקום האימפקט, אינה בגדר מחדל חקירה, גם אם היא לא מקובלת על ההגנה, ולכל היותר יש לראותה כמסקנה מקצועית שגויה (ואין זו קביעתנו).
שונים הם פני הדברים ביחס לאיתורו בן דודו של תאופיק שביחס אליו, נדמה כי היה מקום לפעול ביתר נמרצות להביאו לחקירה ולא להסתפק בכך שהורו לתאופיק לדאוג להביאו. לצד אלה, יש לזכור כי חזרתו של תאופיק מגרסתו ביחס לאיומים נעשתה רק בשלב של עדותו בבית המשפט, וכי חלקים רבים הקשורים לאירוע בשטיפה אינם שנויים במחלוקת, בחלקם מחוזקים באמצעות ראיות חיצוניות, ובחלקם מאושרים על יד הנאשם עצמו.
בין כך ובין עצם קיומו של מחדל חקירתי, ואפילו מדובר במחדל חמור, אין בו כשלעצמו כדי להביא לזיכויו של הנאשם. כידוע, התביעה אינה מחויבת להציג את הראיה המקסימלית או הטובה ביותר שניתן להשיג, אלא די בכך שתציג תשתית ראייתית מספקת המבססת את אשמת הנאשם מעבר לספק סביר. בנוסף, נפקותו של מחדל חקירה אינה נבחנת על רקע מכלול הראיות שהונחו בפני בית המשפט. משקלו של המחדל נגזר מהשוואת "האין" הראייתי (הראיות שלא נאספו) אל מול "היש" הראייתי (התשתית הראייתית הקיימת). ככל שהתשתית הראייתית המפלילה היא מוצקה ורחבה יותר, כך יקטן משקלו של המחדל החקירתי. בנסיבות העניין, איננו בדעה כי אי מיצוי החקירה כמפורט לעיל, קיפח את הגנת הנאשם ויש בו משום מחדל חקירה היורש לשורשו של עניין, בוודאי לא נוכח "היש" בתיק ובוודאי לא כזה המצדיק את זיכויו של הנאשם (ור' אחדים מני רבים: ע"פ 5019/09 דביר חליווה נ' מדינת ישראל (20.8.13); ע"פ 8561/22 אליאס חורי נ' מדינת ישראל (20.8.24); ע"פ 9207/23 פלוני נ' מדינת ישראל (2.5.24)).
רצח - מסגרת נורמטיבית:
זוהי הגדרתה של עבירת הרצח המיוחסת לנאשם:
"300. (א) הגורם בכוונה או באדישות למותו של אדם, דינו - מאסר עולם"