בשלב זה בית משפט השלום פנה לבחון אם חל בענייננו חיסיון עיתונאי. נקבע כי אין חולק שאסנהיים "בהיותו עיתונאי, נהנה מחיסיון יחסי על מקורותיו ועל מידע שעלול לחשוף אותם" [הדגשה במקור - י"ע], אולם בענייננו המקור נחשף לעיני כל בהסכמתו. בהמשך לכך, ובהתבסס על ע"ח (מחוזי ת"א) 47724-01-16 מדינת ישראל נ' חברת החדשות הישראלית בע"מ [נבו] (12.9.2016) (להלן: ע"ח חברת החדשות הישראלית), בית משפט השלום הבחין בין מקור עיתונאי ובין מרואיין אשר אין לו ציפייה להגנה על זהותו או על דבריו. לכן, נקבע כי "החיסיון העיתונאי כלל אינו חל על הקשר עם המקור וזהותו, ויתרת החיסיון נדחית מפני החשיבות שבקיומן של שתי החקירות תוך התבססות גם על החומר הגולמי שאסף [אסנהיים]". עוד נקבע, כי פלדשטיין היה מודע היטב לריאיון ולכך שהוא עלול להוביל לפתיחת חקירה, ולכן אין חשש כי מסירת חומרי הגלם תוביל ל"אפקט מצנן". נוכח האמור, בית משפט השלום מצא כי האינטרס של חופש העיתונות נסוג מפני חקר האמת, כך שאסנהיים מחויב במסירת כלל החומר הגולמי לידי המשטרה. עוד נקבע כי נוכח כך שסעיף 38א לפקודה, המעניק זכות ערר, לא חל ביחס לסעיף 43 לפקודה; ולאור פסק הדין בדנ"פ 1062/21 אוריך נ' מדינת ישראל [נבו] (11.1.2022) (להלן: עניין אוריך) - אין זכות ערר על ההחלטה.
הועתק מנבו
- אסנהיים הגיש ערר לבית המשפט המחוזי וביום 17.2.2026 ניתנה החלטת ביניים בהליך. אשר לשאלת זכות ההשגה על החלטת בית משפט השלום, נקבע כי למרות היעדרו של מקור סטטוטורי ישיר הקובע זכות כאמור, בפועל, בתי המשפט מאפשרים מעת לעת ביקורת שיפוטית על החלטות לפי סעיף 43 לפקודה; וכי יש לאבחן את המקרה שלפנינו, שבו התבקש צו נגד צד שלישי, מעניין אוריך, שם התבקש צו נגד חשוד. נוכח חשיבות זכות הערעור בשיטתנו המשפטית, נקבע כי יש להכיר בזכות השגה על החלטה לפי סעיף 43 לפקודה, אולם משיקולי יעילות, ההשגה תידון כערר בפני דן יחיד באופן התואם הליכי השגה על החלטות ביניים בשלב החקירה הפלילית.
לגופו של עניין, נקבע כי קיימים צרכי חקירה רלוונטיים וחיוניים, ביחס לשתי הפרשות הרלוונטיות, אשר מצדיקים קבלת חומרי הגלם מאסנהיים. לעניין זה קיבל בית המשפט המחוזי את הטענה כי על המשטרה כגוף חוקר למצות את כל כיווני החקירה שעל הפרק, וכי אין בחקירה המשלימה שנעשתה לפלדשטיין משום תחליף לחומרי הגלם הנדונים. משכך, נקבע כי מתקיימים התנאים של רלוונטיות ונחיצות לפי סעיף 43 לפקודה וכן שני המבחנים הראשונים לפי הלכת ציטרין (ב"ש 298/86 ציטרין נ' בית הדין המשמעתי של לשכת עורכי הדין במחוז תל-אביב, פ"ד מא(2) 337 (1987)). בשלב זה בית המשפט עבר לדון במבחן השלישי לפי הלכת ציטרין, קרי איזון בין צרכי החקירה ובין שיקולי מדיניות של חופש עיתונות. לעניין זה נקבע כי אף ששיקולי מדיניות עשויים להילקח בחשבון ביחס למתן צו מכוח סעיף 43 לפקודה, אין לקבל את עמדת אסנהיים לפיה יש להעניק מעמד בכורה בלעדי לחופש העיתונות, עמדה שתוצאתה היא הלכה למעשה הכרה בחיסיון עיתונאי מוחלט. עוד צוין כי עמדה זו לא מכירה באינטרסים ציבוריים כבדי משקל המונחים מצדם השני של המאזניים.