אשר לטענתו החלופית של אסנהיים לפיה קיים חיסיון עיתונאי על חומרי הגלם: בית המשפט המחוזי עמד על כך ששאלת זכותו של העיתונאי, בנפרד מהמקור, לטעון לחיסיון - טרם הוכרעה, אולם בספרות הובעה עמדה כי יש להכיר בחיסיון עיתונאי כמעין חיסיון מוסדי שנועד להגן על אינטרס ציבורי רחב יותר מאשר זהותו של המקור. עוד נקבע כי יש מקום להרחבה "עקב בצד אגודל" של החיסיון העיתונאי, כך שיחול גם על התבטאויות "לא לציטוט" (off the record). נקבע כי מדובר למעשה בסוג של חיסיון מקורות; כי גם מקור אשר בחר להתראיין בזהות חשופה רשאי לבחור כי תכנים שהוא מוסר לעיתונאי ייחשפו באופן חלקי בלבד; כי יש להניח שבריאיון שמתפרש על פני שעות ארוכות, המקור עלול לחשוף פרטים בינו ובין העיתונאי שהוא אינו מעוניין שייחשפו בפני כל, ודאי נוכח יחסי האמון שנוצרו בין הצדדים לאורך זמן; וכי הצורך העיתונאי והאינטרס הציבורי של הבאת המידע לידי הציבור תומכים בהרחבה זו של החיסיון העיתונאי. עוד הובהר כי גם החיסיון ביחס לאמירות "שלא לציטוט" אינו חיסיון מוחלט, וכי נדרשת בחינה של בית המשפט בהתאם להלכת ציטרין ביחס לצרכי החקירה, כפי שאף נהוג באשר לחסיונות יחסיים אחרים. נוכח האמור, בית משפט קמא הציע לאסנהיים להעביר לידיו את חומרי הגלם הנוגעים לאמירות "לא לציטוט" לבחינת בית המשפט. עוד נקבע כי ביחס ליתרת חומרי הגלם, הערר נדחה.
- ביום 24.2.2026, לאחר שאסנהיים הודיע כי אינו מקבל את המתווה שהוצע על-ידי בית משפט קמא, נדחה הערר בכללותו ונקבע כי על אסנהיים להעביר את מלוא חומרי הגלם לידי המשטרה.
- אסנהיים הגיש בקשת רשות ערר לבית משפט זה, ולצדה בקשה לעיכוב ביצוע ההחלטה מושא הערר. ביום 25.2.2026 ניתנה החלטת השופטת ד' ברק-ארז לפיה הבקשה תידון בפני הרכב בהקדם האפשרי, וכי מטעמים מעשיים החלטות בית המשפט המחוזי יעוכבו עד למתן החלטה אחרת.
טענות הצדדים
- אסנהיים טוען בפתח דבריו כי בקשת רשות הערר מעלה שאלות משפטיות עקרוניות שטרם הוכרעו, אשר מצדיקות דיון ב"גלגול שלישי". לגופו של עניין, אסנהיים טוען כי התנאים למתן צו לפי סעיף 43 לפקודה לא מתקיימים - הוא חולק על כך שמתן צו גורף ביחס לכלל חומרי הגלם הוא רלוונטי לצרכי החקירה; ומוסיף כי הנטל להוכחת הרלוונטיות מוטל על כתפי המשטרה, אשר לא עמדה בו שכן בקשתה היא לא יותר ממסע דיג עבור חקירה שצרכיה ערטילאיים. יתרה מכך, הקביעה כי ראוי שהמשטרה תקבל לידיה את כלל החומרים על מנת שתבחן מה מתוכם רלוונטי לחקירה, הופכת את סדר הבחינה הראוי ותוביל לפגיעה קשה וחסרת תקדים בערכי חופש העיתונות. משעה שלא הוכחה רלוונטיות החומרים, ודאי שלא מתקיים תנאי הנחיצות שהוא תנאי מחמיר אף יותר. עוד נטען כי ברע"פ 761/12 מדינת ישראל נ' מקור ראשון המאוחד (הצופה) בע"מ [נבו] (29.11.2012) (להלן: עניין מקור ראשון) נקבע שהשימוש בסעיף 43 לפקודה יעשה כמוצא אחרון, אולם המשטרה לא עשתה את המינימום הנדרש למיצוי כיווני חקירה, כמו למשל, עריכת חקירה משלימה לפלדשטיין.
בליבת טיעונו של אסנהיים עומדת הטענה כי שיקולי מדיניות של חופש העיתונות מצדיקים שימוש מצומצם מאוד, רק במקרים נדירים שבנדירים, בצו לפי סעיף 43 לפקודה בכל הנוגע לחומרים עיתונאיים. שיקולים אלה מצדיקים, לטענת אסנהיים, מתן פרשנות מצמצמת לתנאי הרלוונטיות והנחיצות ומתן צו כאמור רק לאחר שמוצו כל פעולות החקירה האחרות. לעניין זה אסנהיים מבחין בין "שתי קומות" - לטענתו, יש לשקול שיקולים של חופש העיתונות כבר במסגרת שיקול דעת בית המשפט ביחס למתן צו לפי סעיף 43 לפקודה ("הקומה הראשונה") וזאת בנפרד מן הטענה כי החומר חוסה תחת חיסיון עיתונאי ("הקומה השנייה"). נטען כי אין מדובר בטענה לחיסיון מוחלט כפי שבית משפט קמא פירש זאת, אלא עמדתו היא שיש לבצע בחינה קונקרטית של כל מקרה ונסיבותיו שלו. כך למשל, לא דומה שיחת טלפון בין עיתונאי ומקור לשעות על גבי שעות של חומר גלם; ואין צרכי חקירה אחת דומים לצרכי חקירה אחרת. לעמדתו, בנסיבות העניין, שיקולי המדיניות צריכים להוביל למסקנה כי אין למסור את חומרי הגלם למשטרה כלל.