הפן האובייקטיבי של תום הלב בא לידי ביטוי בעיקר בהצבת סטנדרט "העיתונאות האחראית", הנוגע להתנהגות המפרסם ולפרסום עצמו. במסגרת סטנדרט זה נדרש מן המפרסם אופן התנהלות שניתן לתאר בהכללה כסביר והוגן. בפסק הדין שבערעור הצביע השופט פוגלמן על רשימה לא סגורה של מבחנים בהם ניתן להיעזר בהכרעה בעניין זה: האם המפרסם נהג בהתאם לאמת המידה של "עיתונות אחראית". ההגנה מחייבת קיומו של "עניין ציבורי ממשי" בתוכן הפרסום, המקים חובה לפרסומו ואת העוסקים במלאכת העיתונאות, לעבודה עיתונאית זהירה ואחראית המתבטאת בביסוס הפרסום על מקורות מהימנים ורציניים; אימות העובדות טרם הפרסום; אמונת המפרסם באמיתות העובדות; הימנעות מניסוח מידע כעניין שבעובדה, אם מדובר בחשדות בלבד; הצגה הוגנת ומאוזנת של עובדות הפרסום- הצגת תמונה עובדתית מלאה, הוגנת ואמיתית; בחינת נחיצות החלק הפוגעני- האם הכללת החלק שיש בו משום לשון הרע, הייתה הכרחית להשגת תכלית הפרסום ונקיטת אמצעים שימנעו פגיעה מיותרת; פרסום תגובת הנפגע ותמצית גרסתו והקפדה על כללי האתיקה לעיתונאים.
מבחנים אלה התקבלו על דעתו של הנשיא גרוניס בדיון הנוסף, אשר ציין כי הביטוי "עיתונאות אחראית", עדיפה על מנת שלא ישתמע כי תחולת ההגנה מוגבלת למי שעוסק כדרך קבע במקצוע העיתונות.
(ראו ע"א אילנה דיין פסקאות 30-29 לחוות דעתו של השופט פוגלמן; דנ"א אילנה דיין, פסקאות 75-79 לחוות דעתו של הנשיא גרוניס);
בענייננו נטען כי מתוקף עיסוקם של הנתבעים, חלה עליהם חובה מוסרית, חברתית ומקצועית, להביע את דעתם על אמירותיו הקשות, המסוכנות של התובע בראיון. כאשר אדם כמו התובע, גיבור ישראל, מביע תמיכה במלחמת אחים בנשק חם, חלה חובה מוסרית ועיתונאית להתריע מפניו ומפני דבריו.
אפנה את תשומת הלב לכך, שטענה זו נכתבה בלשון רבים היינו כחלה על הנתבע והנתבעת גם יחד. אלא שבסעיף 26.5 לכתב ההגנה נטען כי בקשר לנתבעת 2 יחול סעיף 15(12) לחוק, באשר לאופן הפרסום בשידור חי ואי הקלטתו מראש. תשומת לב גם לכך שהנתבע מבקש להחיל על עצמו 'חובה מוסרית ועיתונאית' לצורך הגנת הסעיף, זאת בזמן שבעדותו עמד על כך כי הוא איננו עיתונאי ומעולם לא היה עיתונאי (עמ' 40 שורות 31-33, עמ' 41 שורות 1-11), אלא איש תקשורת "מגיש תכנית ומפרשן..." (עמ' שורות 1-11) וראה גם סעיף 2 לסיכומי הנתבעים שם הוצג התובע כ"איש תקשורת ופרשן פוליטי".
לא ניתן לאחוז את החבל משני קצותיו; הנתבע איננו יכול להחיל על עצמו חובה עיתונאית לצורך הגנת סעיף 15(2) ובאותה העת לעמוד על כך, שאיננו עיתונאי שצריך לעמוד בחובות האתיקה העיתונאית וכן לא ניתן לטעון כי אותה חובה מוסרית ועיתונאית חלה גם על הנתבעת, שעה שנטען כי הגנתה מונחת מכוחו של סעיף אחר.