לגופם של דברים, הנתבע טען כי כל איש ציבור שיביע תמיכה במלחמת אחים ושימוש בנשק ראוי לביקורת חריפה, קשה ונוקבת וכי הוא רואה סכנה ב"נירמול" השיח על מלחמת אזרחים, והרגלת הציבור ל"רעיון" מסוכן זה (סעיף 15 לתצהיר).
לטעמי, טון הפרסום וסגנונו לא היו זהירים דיים והנתבע לא עמד בכללי הגנת העיתונאות האחראית, המפורטים מעלה ובכלל זה הצגת תמונה עובדתית מלאה, הוגנת ואמיתית; הנתבע ייחס לתובע כוונות פליליות, תוך הטחה של האשמות חמורות וחסרות בסיס, בלי שאימת את הדברים או קיבל את התייחסות התובע, טרם הפרסום. הביטויים הפוגעניים בהם השתמש הנתבע, לא היו הכרחיים לצורך העברת המסר בעמדתו, ובחובה שלקח על עצמו, כדבריו, להיאבק בכל גילוי של תמיכה במלחמת אחים (סעיף 3 לתצהיר; עמ' 56 שורות 6-15). היה באפשרות הנתבע לתת מענה ענייני לדברי התובע ולא הייתה הצדקה להשתלחות בו.
סעיף 15(3) מעניק הגנה אם הפרסום נעשה בתום לב ולשם הגנה על ענין אישי כשר של הנאשם או הנתבע, של האדם שאליו הופנה הפרסום או של מי שאותו אדם מעונין בו ענין אישי כשר;
הנתבע טען כי תמיכת התובע במלחמת אחים, כפי שהדברים הובנו על ידו, נקשרו לדברים שאמר בפניו עו"ד חודק. הנתבע חשש לשלומו ולשלום משפחתו ודבריו במונולוג, נועדו לשקף בציבור ובפני התובע את הפחד, שהרגיש עקב דברי התובע. כך שפרסום המונולוג נועד להגן על עניינו האישי הכשר, שהוא בטחונו האישי- על ידי חשיפת הסכנה והוקעתה בציבור.
כפי שעולה, הנתבע קשר בין דבריו של עו"ד חודק כלפיו בזמן ששהה במסעדה, לבין משמעות דבריו של התובע, כפי שאלה הובנו על ידו - כתמיכה במלחמת אחים. הקשר דברים זה הביא את הנתבע למסקנה וההבנה, כטענתו, כי קיים חשש של ממש לשלומו ולשלום משפחתו ועל כן נשא את המונולוג, שנועד לשמש כהגנה.
מסקנותיו האישיות של הנתבע הן מסקנותיו בלבד ואינני סבורה כי השומע הסביר, אשר נחשף לדבריו של התובע, היה רואה אותם כאיום על הנתבע ובני משפחתו ומסיק כי הם עומדים בפני סכנת חיים על ידי התובע או בנו.
מעבר לכך, תכליתו של סעיף 15(3) איננה להגן על עניין אישי כשר של אדם, על דרך ההשמצה. אמירות התובע כללו ביטויים קיצוניים ועולבים יתר על המידה, באופן השולל את התקיימותו של מרכיב תום הלב (שנהר, עמ' 586- 587).
לפיכך, אינני רואה כיצד פרסום האמירות, נועד להגן על עניין אישי של הנתבע.
בסיכומיו הפנה הנתבע לפסה"ד ברת"ק (מחוזי מרכז) 71919-11-20 ליאור אילון נ' אופיר גולן (22.6.21) (להלן: "פס"ד אופיר גולן"), ממנו ביקש ללמוד כי הפסיקה הכירה בכך, שאין לבטל או לאיין תחושות סובייקטיביות של אדם החש מאוים, כאשר אמירות המבטאות תחושת מאוימות וחוסר מוגנות, נתפסות כהבעת דעה לגיטימית ולא כקביעת עובדה כוזבת.