וראה גם את דברי בית המשפט בד"נ חברת החשמל : "בכל פרסום, המבקש לחסות בצל כנפי סעיף 15(4) הפרדה ברורה בין תיאור העובדות ובין הבעת הדעה על אותן עובדות. עצם הערבוב בין שני מרכיבים אלה עלול לערפל את הכתוב ולאפשר "הגנבת" עובדות בלתי-נכונות משמיצות אל תוך הבעת הדעה. הכותב חייב לציין על איזה עובדות הוא מסתמך - ואלה חייבות להיות נכונות (פרט לפרטי-לוואי שאין בהם פגיעה של ממש), ומשציין את העובדות, מותר לו להסיק מהן את מסקנותיו בדרך הבעת דעה עליהן, אך בתנאי שהוא מבהיר ומבדיל בין עובדה ובין מסקנה."
ללא תיאור דבריו של התובע בראיון בצורה מלאה ונכונה, המאזינים והצופים לא היו יכולים להבין, מה הדברים שהתובע באמת אמר ומה הם הדברים שמהווים הבעת דעה מצד הנתבע. וכפי שאמר בית המשפט העליון ברע"א בן גביר: "...בעוד שאם כולל הפרסום טענה משמיצה אשר מוצגת כדעה, מבלי שהובאו העובדות עליהן היא מסתמכת, תוסר מעל אותה עובדה כסות הבעת הדעה שעטתה על עצמה וההגנה לא תחול עליה." (פסקה 14 לחוות דעתה של השופטת ארבל).
לאור האמור אני מוצאת כי יסודות הגנת הבעת הדעה אינם מתקיימים.
אף אם היינו מוצאים שאילו מהביטויים שבמחלוקת, חוסה תחת אילו מהגנות סעיפי 15 לחוק, עדיין מצויים אנו במצב בו לא עומדת לזכות הנתבע חזקה כי פעל בתום לב, בהתאם לסעיף 16 לחוק. סעיף זה קובע חזקות שבהתקיימותן ניתן לקבוע כי המפרסם פעל בתום לב או שלא בתום לב;
בין השיקולים הצריכים לדרישת תום הלב, ניתן להתחשב בכוונה שעמדה מאחורי הפרסום, באמונתו הכנה של המפרסם באמיתות הפרסום, נושא הפרסום ומושאו- האם נסב הפרסום על דמויות ציבוריות ועל סוגיות פוליטיות, אקטואליות או אחרות שלציבור עניין רב בהן, מידתיות הפרסום- לשונו, סגנונו, נוסחו והיקף התפרסותו, כאשר אלה עומדים אל מול העניין שבו עוסק הפרסום, נקיטת אמצעים סבירים לבדיקת אמיתות הדעה וכן סבירות המסקנה שצמחה מתוך התשתית העובדתית עליה היא מסתמכת (ראו עניין בן גביר, פיסקה 32 לפסק דינו של כב' המשנה לנשיאה א' ריבלין).
על פי סעיף 16(א) פרסום באחת הנסיבות המנויות בסעיף 15 לחוק, שלא חרג מתחום הסביר בנסיבות העניין, מקים חזקה שהפרסום נעשה בתום לב.
כפי שנקבע בעניין בן גביר, גם אופיו, צורתו לשונו וסגנונו של הפרסום עצמו עשויים ללמד על תום ליבו של המפרסם. בעניין זה אפנה גם לדברים שנקבעו בדנ"א אילנה דיין: "... גם אופיו וצורתו של הפרסום עצמו עשויים ללמד על תום ליבו של המפרסם. כך למשל, פרסום שייקבע כי הוא זהיר ומתון עשוי ללמד על קיומו של תום לב..., בעוד שבנסיבות מסוימות, שימוש בלשון משתלחת וחריפה עשוי ללמד על היעדרו." (דנ"א אילנה דיין אורבך, פסקה 68 לחוות דעתו של כב' הנשיא, כתוארו אז, השופט גרוניס).