במקרה שבפנינו הנתבע השתמש באמירות חריפות המייחסות לתובע לבני משפחתו כוונה להרוג, כאשר אמירות אלה חזרו על עצמן לאורך המונולוג וכן הוצג התובע כמי שראוי לשהות במעצר. בעניין זה אני מוצאת כי הייתה חריגה מתחום הסביר, כאשר לכך מצטרף ניסיון להשחיר את התובע בשל גילו, הבנתו, וללעוג לו תוך הצגתו כמי שמתרעם בשל כך שהזיזו לו את הקוויאר. לפיכך, לא קמה לנתבע החזקה הקבועה בסעיף 16(א).
סעיף 16(ב) לחוק, קובע חזקה להיעדר תום לב, אם מתקיימת בפרסום אחת הנסיבות המנויות בסעיפי המשנה שלו כדלקמן:
")1) הדבר שפורסם לא היה אמת, והוא לא האמין באמיתותו;
(2) הדבר שפורסם לא היה אמת והוא לא נקט לפני הפרסום אמצעים סבירים להיווכח אם אמת הוא, אם לא;
(3) הוא נתכוון על ידי הפרסום לפגוע במידה גדולה משהיתה סבירה להגנת הערכים המוגנים על-ידי סעיף 15".
בעניינו, הופרכה החזקה המנויה בסעיף 16(א) לחוק כדי לייתר את הדיון בסעיף 16(ב) לחוק, כדברי כבוד השופטת פרוקצ'יה כדלקמן: די בהפרכת חזקת תום הלב בפן החיובי שלה, כאמור בסעיף 16(א) לחוק, או כי נתקיימה החלופה השלישית לחזקת חוסר תום לב בפן השלילי על פי סעיף 16(ב)(3) לחוק, כדי להניח תשתית מספקת למסקנה כי מדובר בפרסום שאינו נהנה מהגנת תום הלב. ע"א 89/04 ד"ר יולי נודלמן נ' נתן שרנסקי (פסקה 27).
עוד ציינה כב' השופטת פרוקצ'יה כי מתחם הסבירות הנורמטיבי, שבגדרו נעשה הפרסום, עשוי להצביע על תום לבו של מפרסם לשון הרע. חריגה ממתחם הסבירות יוצר חזקה של חוסר תום לב, שאם לא תופרך, תכשיל הקמת הגנה למפרסם על התבטאותו הפוגענית.
שיקולים לעניין קביעת הפיצוי
התובע עותר לפיצוי ללא הוכחת נזק לפי סעיפים 7א(ב) ו7 -(א)(ג), במשמעות של כפל סכום הפיצוי עבור כל פרסום, בשל כוונה לפגוע בתובע.
הנתבעים טענו שמדובר במסכת דברים אחת, שאינה מקימה זכות לפיצוי נפרד והכחישו את הכוונה לפגוע בתובע.
מספר הפרסומים
סעיף 7א(ד) מבהיר כי אדם לא יקבל פיצוי ללא הוכחת נזק, בשל אותה לשון הרע יותר מפעם אחת.
ברע"א 2855/20 פלונית נ' פלוני (6.10.22), נסב הדיון על פרשנות המונח "אותה לשון הרע". בית המשפט הציע שלושה מבחני עזר לבחינת מקרים בהם נעשו מספר פרסומים בעלי מאפיינים דומים: תוכן הפרסומים ומידת הדמיון ביניהם; הזמן שחלף מפרסום לפרסום; זהות הנמענים ובמת הפרסום.
המבחן הראשון בוחן את תוכן הפרסומים ובפרט אם קיים דמיון ביניהם. לפי מבחן זה, כאשר תוכן הפרסומים דומה, אך לא זהה, תיבדק התוספת לפרסום החדש לעומת קודמו. אם ימצא כי התוספת שבפרסום החדש היא משמעותית, כזו שמחריפה את הפגיעה בניזוק, הנטייה תהא לראות את הפרסום החדש כפרסום נפרד. לעומת זאת, אם יתברר כי הפרסום החדש אינו מוסיף דבר מהותי על האמור בפרסום הקודם, הנטייה תהיה לראות את הפרסום הראשון, ואת זה שלאחריו, כפרסום אחד.