המבחן השני בוחן את הזמן שחלף מפרסום לפרסום. ככל שחלף זמן רב יותר, בין פרסום אחד למשנהו, הנטייה תהיה לראות כל אחד מהפרסומים הללו, כפרסום נפרד וכך גם להפך.
המבחן השלישי בוחן את זהות הנמענים, ביחס לכל אחד מהפרסומים. במסגרת מבחן זה, תיבחן ה'במה' שעל גביה נעשו הפרסומים. כאשר מדובר למשל ברשתות חברתיות, נדרש לבחון באיזה עמוד או פורום פורסם כל אחד מהפרסומים, ומיהם הגורמים שנחשפו להם. ככל שניתן להוכיח קיומה של שונות בין זהות הנמענים, מפרסום לפרסום, הנטייה תהיה לראות כל אחד מהפרסומים, כפרסום נפרד וכן להפך.
(פסקאות 80-82 לפסק דינו של השופט סולברג; ראו גם שנהר. עמ' 789-792).
בחינת המקרה שבפנינו בהתאם למבחני העזר האמורים, מובילה למסקנה כי יש לראות את שתי האמירות כפרסום אחד. בענייננו, שתי האמירות היו חלק מאותו מונולוג, שנשא הנתבע בפתחה של התכנית "שבע" ששודרה ביום 7.2.2023. אין ספק כי האמירות נאמרו ברצף ובאותו פרק זמן של כ-3 דקות, ללא שינוי בפלטפורמה או בנמענים. בע"א (מחוזי נצרת) 7341-04-23 רון אהרון קובי נ' חיים חליוה (2.11.23) דן בית המשפט ב-26 אמירות שפורסמו בדף הפייסבוק של המערער, לאורך מספר חודשים. בית המשפט קבע כי כל הפרסומים פורסמו באותו אופן, באותה פלטפורמה ובאותה "במה" ועל כן ההנחה היא שהנמענים בכל הפרסומים הם אותם נמענים (פסקה 27).
באשר לתוכן הפרסומים, האמרה השנייה נתפסת כתוצאה או כמסקנה מעשית, הנגזרת מן האמרה הראשונה. היא איננה מוסיפה נדבך עובדתי או נורמטיבי עצמאי, כגון ייחוס מסוכנות נוספת לתובע, אלא מהווה חיזוק של אותו מסר פוגעני.
לפיכך שתי האמרות מהוות פרסום אחד.
כוונה לפגוע :
הביטוי "בכוונה לפגוע" נדון ברע"א 5022/13 הרב אמנון יצחק נ' דנון תקשורת בע"מ ואח' (8.9.13), שם נקבע כי אין די בקיומה של צפיות בדרגת וודאות קרובה שהפרסום יפגע בנפגע, שאחרת כל פרסום שיש בו לשון הרע, ייחשב כפרסום שנעשה בכוונה לפגוע, אלא נדרש קיומו של יסוד נוסף, של התנהגות זדונית, של כוונה "של ממש" לפגוע, תוך התבססות על ההלכות שנקבעו לגבי יסוד הכוונה לפגוע בעבירה הפלילית של לשון הרע. (פסקה 8, עמ' 8; וראה גם דברי בית המשפט המחוזי בע"א 9712-12-13 "קר" שרותי רפואה בע"מ נ' א.מ.ל. אמריקן לייזר בע"מ (13.4.15), פסקה 29).
הכוונה לפגוע נלמדת מתוכן הפרסום, מהנסיבות בהן פורסם, מהרקע לפרסומו, מהתנהגות המפרסם לפני הפרסום, במהלכו ולאחריו וכן מהעדויות ת"א 9143-10-16 דן פלורנס נ' עו"ד שרית נהרי הלל (18.7.18); ת"א 6727-09-20 נעמה קטיעי נ' אלון בר (12.5.24)). העובדה כי הפרסום לא נעשה לגופם של דברים אלא לגופו של אדם, גם היא נלקחת בחשבון כאחד הגורמים המצביעים על כוונה לפגוע (ע"א 15267-09-17 יגאל סרנה נ' בנימין נתניהו (28.1.18)).