ראו גם: ע"א 913/20 עלי חליאלה נ' חאלד טאהא [נבו] (9.6.22); ע"א 2786/18 בכר נ' קופרלי [נבו] (30.12.21); ע"א 8506/15 ריכטמן נ' כהן [נבו] (10.4.18).
- מקרה דנן לא נמנה עם המקרים המצדיקים התערבות בממצאים העובדתיים. ביהמ"ש קמא קבע שעדות האישה הייתה קוהרנטית ואמינה והיא לא נסתרה. מאידך, המערערת עצמה לא ידעה דבר מידיעה אישית אודות נסיבות החתימה על ההסכם הברזילאי ואף לא ידעה דבר על המו"מ שנערך בין האישה להורים בשנת 2002, על מנת לשכנע את האישה לחזור ארצה. יש אפוא לאשר את פסק הדין מכוח תקנה 148 (ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט - 2018, מאחר שאין מקום לדחות את הממצאים העובדתיים שנקבעו בפסק הדין; ממצאים שנקבעו תומכים במסקנה המשפטית ולא נמצאה טעות בחוק. למעלה מן הצורך אוסיף כמה דגשים.
- במקרה דנן, תוצאת פסק הדין עולה בקנה אחד גם עם התרשמותו של בית המשפט שדן בהליך הקודם שבמסגרתו נחקרה האם. מסקנותיו של ביהמ"ש קמא בפסק דין הראשון שאושר גם בבית המשפט העליון, היו שהוכח שההורים הבטיחו להעניק לאישה דירה בתמורה להסכמתה להינשא לאיש. אכן, האם לא הייתה צד לאותו הליך ואולם ביהמ"ש התייחס לעדותה ולחקירתה של האם והגיע למסקנה זו לאחר ששמע את גרסתה. בין היתר נקבע בפסק הדין הראשון כי: "...שוכנעתי שמשפחת הנתבע הבטיחה ליתן מחצית דירה ומראש לא התכוונה לקיים הבטחתה...הוכח בפניי כי לכל המאוחר בשנת 2002 הוסבר ההסכם לתובעת, ככזה שאם יוותר על כנו יקנה לה לפחות מחצית דירה".
- אין אפוא להתערב בקביעה העובדתית לפיה הובטח למשיבה על ידי ההורים שתירכש להם דירה לאחר נישואיה לאיש ובנוסף, ההבטחה חזרה ונשנתה בשנת 2002, על מנת שהאישה תסכים לשוב ארצה. אכן, עם חזרתם של בני הזוג ארצה, הדירה הועברה להם ישירות לאחר שהיא נמסרה מהקבלן ובני הזוג גרו בדירה במשך 17 שנה ללא כל ערעור ופקפוק מצד ההורים ומבלי ששילמו להם אגורה שחוקה.
- ביהמ"ש קמא לא הסתפק בעדותה היחידה של האישה ומצא לה חיזוקים. בין היתר, העובדה שבני הזוג חתמו על ההסכם הברזילאי שקבע שגם מתנות או ירושות יהיו משותפים, מלמדת שאכן הייתה כוונה להעניק לבני הזוג דירה. אחרת, מדוע שיחתמו על ההסכם? אם ממילא לא הייתה כוונה להעניק לבני הזוג דירה במתנה, לשם מה נחתם ההסכם הברזילאי?
- בנוסף, אם אכן לא התכוונו ההורים להעניק דירה במתנה לבני הזוג, מדוע הם מיהרו להחתים את האישה על הסכם ישראלי הקובע הפרדת רכוש מוחלטת סמוך לאחר הגעתה לישראל? אם הם לא התכוונו ממילא לתת דירה, מה טעם לחתום על הסכם ממון כשאין לאיש שום רכוש? בצדק ראה בית המשפט בהתנהלות זו מטעם ההורים, חיזוק לטענתה של האישה לפיה ההורים התחייבו להעניק לבני הזוג דירה במתנה.
- בנוסף, העובדה שהאישה הסכימה לשוב ארצה לאחר שעזבה את הארץ עם האיש בשנת 2002 בכוונה להשתקע בברזיל, לאחר שראתה שההבטחה להענקת דירה לא מומשה, מלמדת אף היא שבשנת 2002 שבו והבטיחו ההורים להעניק לבני הזוג דירה והראיה שבחודש אוקטובר 2002 רכשו ההורים את הדירה ומיד עם שובם של בני הזוג ארצה בתחילת שנת 2003, הם עברו להתגורר בדירה. בצדק הסיק ביהמ"ש קמא, שהעובדה שהאישה הסכימה לשוב ארצה כעבור שנה לאחר שהם חזרו לברזיל, תומכת בגרסת האישה שהובטחה להם הדירה וזו הסיבה שבגינה האישה התרצתה לחזור לישראל.
- השאלה המשפטית המרכזית שעולה בתיק זה היא האם התקיימה "זעקת ההגינות" שאפשרה להתגבר על דרישת הכתב המהותית שנדרשת על פי סעיף 8 לחוק המקרקעין ועל סעיף 5(א) לחוק המתנה? הפסיקה החלה לקבוע "כללים מרככים" לדרישת הכתב, על מנת למנוע פגיעה בצדדים תמי לב ועל מנת למנוע עיוות דין. נקבע שניתן להסתמך גם על ראיות חיצוניות לצורך הוכחה שהתבצעה עסקה אף מבלי שקיים כל הסכם כתוב. כפי שקבע כב' השופט ברק בע"א 986/93 קלמר נ' גיא, פ"ד נ(1) 185 (12.6.96):
" השימוש בעיקרון "המלכותי" של תום-לב להגמשת דרישת "הכתב" צריך להיעשות בזהירות רבה. רק במקרים מיוחדים ויוצאי דופן יש מקום להיזקק לעקרון תום הלב כדי להתגבר על עקרון הכתב. המאפיין מצבים אלה הוא שעולה מהם "זעקת ההגינות" המצדיקה סטייה מעקרון הכתב. אין ליתן מראש רשימה סגורה של מצבים אלה. הם בוודאי משתנים על-פי נסיבות החיים".
- בע"א 8234/09 שם טוב נ' כדורי, פ"ד סד(3) 60 (21.3.11) הופעלה "זעקת ההגינות" במקרה שבו לא היה כל מסמך בכתב לעסקת המקרקעין. באותו מקרה הצדדים היו קרובי משפחה והאמינו זה לזה ולכן לא ערכו הסכם כתוב ועל אף העדר הכתב, נפסק שהעסקה שרירה וקיימת. נקבע שם כי: "שלילת התוקף המשפטי מן העסקה בשל היעדר כתב אינה מתיישבת עם עקרון תום הלב ומכוחו יש להעמיד את העסקה בחזקתה... אך משהוכח כי קרבת המשפחה בין הצדדים היא שעמדה ביסוד הוויתור על המסמך הכתוב ולא הרצון להונות את שלטונות המס, אין באי הדיווח כדי לשלול את קיומה של "זעקת הגינות" במקרה דנן".
- כפי שציינה כב' השופטת וילנר בע"א 1463/22 הפטריארכיה היוונית נ' הימנותא [נבו] (14.7.25):
"אמנם, הפסיקה הכירה בכך שבמקרים "מיוחדים ויוצאי דופן", שבהם עמידה על דרישת הכתב מקימה "זעקת הגינות", עשוי להינתן תוקף לעסקה במקרקעין אף ללא מילוי דרישה זו, מכוח עקרון תום הלב (ע"א 986/93 קלמר נ' גיא, פ"ד נ(1) 185 (1996)). אולם, כפי שכבר ציינתי באחת הפרשות, "לנוכח הוראתו המפורשת של סעיף 8 לחוק המקרקעין, אין להכיר בקיומה של 'זעקת הגינות' כאמור אלא במקרים נדירים שבנדירים, שבהם קיימת הסתמכות משמעותית ביותר על ההסכמה שבעל-פה; והצד שמתנער ממנה נוהג בחוסר תום לב קיצוני; כך שעקרונות ההגינות והצדק 'זועקים' כי לא ניתן להשלים עם תוצאה של התנערות מהעסקה" (בע"מ 1270/23 פלונית נ' פלוני, פס' 27 [נבו] (6.9.2023)). ואכן, בית משפט זה לא הכיר בקיומה של "זעקת הגינות" כאמור אלא במקרים ספורים בלבד, שבהם ניכר חוסר תום לב קיצוני של הצד המתנער מהעסקה, לצד הסתמכות משמעותית ביותר של הצד שכנגד".
- צדק ביהמ"ש קמא כשקבע שמקרה דנן נמנה על אותם מקרים חריגים ונדירים המצדיקים את הפעלת "זעקת ההגינות" שביכולתה להתגבר על העדר דרישת הכתב המהותית. המשיבה הסתמכה באופן משמעותי ביותר על ההבטחה להענקת קורת גג. היא עזבה את ארצה, מולדתה ומשפחתה והסכימה להינשא לאדם עיוור, נכה 100%, להתגייר ולחיות במשך כשלושים שנה בארץ, כשהיא מנותקת ממשפחתה וכל זאת, על מנת להגשים את חלומו של האיש ולהקים עימו משפחה. אין צריך להכביר מילים על ההקרבה העצומה של המשיבה ועל המחיר הכבד ששילמה כשהלכה אחריו לארץ זרה, שהיא כלל לא הכירה. והנה, משמערכת היחסים בין בני הזוג הגיעה לסיומה לאחר שלושים שנה, ביקשה האם ולאחר מכן המערערת, להתנער מההבטחות להעניק למשיבים קורת גג. מבחינתם, "המטפלת עשתה את שלה, המטפלת יכולה ללכת". התנהגות המערערת, וקודם לכך ההורים, היא התנהגות חסרת תום לב באופן קיצוני. ההורים התכחשו להסכם הברזילאי והחתימו את האישה על ההסכם הישראלי, על מנת לנשלה מזכויותיה בדירה שהם הבטיחו להעניק לה ולאיש. כפי שקבעתי בפסק הדין בערעור על פסק הדין הראשון, "הסתרת ההסכם הברזילאי היה מעשה חסר תום לב מובהק" (סעיף ה'8 לפסק הדין). לפיכך, אין להתערב בפסק הדין שקבע שמדובר במקרה מובהק שבו "זעקת ההגינות" בוקעת במלוא עוצמתה.
ראו גם: תמ"ש (אשדוד) 23265-12-19 האם נ' בנה [נבו] (3.8.23), תמ"ש (ת"א) 7662-07-18 י.פ. נ' אלמונית [נבו] (22.5.21) וכן תא (י-ם) 18706-06-11 חיים זוהר נ' צביה כהן [נבו] (24.11.24) שבו נקבע בסעיף 61 כי: "קביעה כעת, שלושים שנה לאחר כניסתם של חיים ויהודית לדירה, כי לא היה הסכם, וזאת על רקע הגירושין בין חיים ליהודית, אינה עולה בקנה אחד עם עקרון תום הלב ומחייבת הכרה בקיומו של ההסכם אף שלא נערך בכתב".
- אכן, תביעת האישה הייתה תביעה נגד עיזבון והנטל שהוטל עליה היה מוגבר. ביהמ"ש קמא לא התעלם מהלכה זו ולאחר בדיקה מדוקדקת של הראיות, לרבות הנסיבות החיצוניות, קבע בצדק שהנטל הורם. ביהמ"ש קמא אף לא התעלם בפסק דינו מדברי האישה בדיון בבקשה לצו הגנה שהתקיים ביום 15.8.18, שבו היא אמרה שאין לה זכויות בבית ופירש אותם כך שכוונתה הייתה שאין לה שום זכות רישומית ומדובר ב"תיאור מצב עובדתי בעניין רישום הזכויות הפורמאלי, ובצדו טענה על זכויות מהותיות בנכס מכוח ההסכם הברזילאי". יצויין גם, שבאותו דיון האישה לא הייתה מיוצגת והיא אמרה כי: "אני בכל זאת נשואה לבן שלה 30 שנה ויש לי זכויות. היה לנו הסכם ממון שברגע שאנחנו לא בשותפות הוא ידאג לי".
- גם העובדה שהאישה לא התגוננה בפני תביעת הפינוי שהגישה האם, לא צריכה לפעולה לחובתה. כפי שהסביר ביהמ"ש קמא, טענות בדבר זכויות קנייניות בדירה צריכות היו להתברר בהליך נפרד, כפי שהאישה נקטה. אין להתעלם גם מההטרדות שעברה האישה על ידי האם והמערערת, לרבות פגיעה נטענת במכוניתה, שהביאו אותה לפנות את הדירה ללא מאבק ובלית ברירה. אף העובדה שבני הזוג חתמו על הסכם שכירות עם כניסתם לדירה, נומקה על ידי האישה בכך שהדבר נבע מהטבות שהאיש קיבל בעקבות כך ונעשה לבקשת ההורים. ביהמ"ש קיבל בצדק הסבר זה ואין להתערב גם בכך. כמו כן, האיש מעולם לא תקף את ההסכם הברזילאי והמערערת לא יכולה במסגרת הליך זה, לתקוף אותו, מה גם שלא הובאה כל אסמכתא לכך שאין לו תוקף. בנוסף, אין להתערב בקביעת ביהמ"ש קמא לפיה לא הוכחה התנהגות מחפירה של האישה כלפי ההורים או האם וניתן היה להעניק למשיב סעד על אף שהוא לא ביקש אותו ישירות, מאחר שהסעד כלפיו הוא תוצאה מתבקשת מהסעד שהוענק לאישה והאיש תמך בכך ואימץ את עמדת האישה.
- סיכומו של דבר: אציע לדחות את הערעור ולחייב את המערערת בהוצאות המשיבים בסך של 25,000 ₪ לכל אחד מהם. הערובה על פירותיה, תועבר בחלקים שווים למשיבים באמצעות ב"כ, על חשבון ההוצאות.
| נפתלי שילה, שופט |
כבוד השופטת עינת רביד-אב בית הדין: