מבלי לקבוע בכך מסמרות, סבורני כי יש קושי בהחלת החזקה שנקבעה בעניין ברנע בנסיבות מסוגן של הנסיבות דנן: החזקה האמורה מבוססת על ההנחה כי "רובם המכריע של התקבולים הניתנים לעובד מאת מעבידו הם ממילא בגדר הכנסת עבודה", ועל כן יש הצדקה להטיל את הנטל על הנישום להוכיח אחרת (עניין ברנע פסקאות 27-26 לפסק דינו של השופט י' עמית). לעומת זאת, כאשר עסקינן בתקבול שניתן שלא על ידי המעביד, אלא על ידי צד שלישי, למי שהינו גם בעלים ומנהל, ספק אם להנחה זו יש מקום (למצער באותה עוצמה). דומה כי היגיון זה עמד בבסיס עמדתה של השופטת ע' ברון בעניין גנגינה שלפיה כאשר אין מדובר בתקבול שניתן במסגרת יחסי עובד-מעביד הרי שאין תחולה לחזקה האמורה. חיזוק לאמור ניתן למצוא בפסק הדין בעניין עמרם (ע"א 550/22 עמרם נ' פקיד שומה ירושלים 3, פסקה 17 לפסק דינה של השופטת ר' רונן (29.8.2023)), שבו נדונה שאלת תחולתה של החזקה שנקבעה בעניין ברנע בהקשר של "סיווג מחדש" לפי סעיף 86 לפקודת מס הכנסה, ולא ביחס לסיווגו של תקבול בגין הסכם אי-תחרות. באותו עניין נקבע כי: "החזקה שנקבעה בעניין ברנע נועדה לחול ביחס לתשלומים שהועברו ממעביד לעובד בשל קיומם של יחסי עבודה ביניהם", וכי יש קושי להחיל חזקה זו כאשר התקבול התקבל שלא כתוצאה מיחסי עבודה (שם).
אמנם, ייתכנו מקרים שבהם העובדה שהתקבול לא ניתן על ידי המעביד אלא על ידי צד שלישי אינה אלא "טכנית", ולאמיתו של דבר "הפירצה" עליה נועד לפצות התקבול אינה אלא שכר עבודה שהמעביד היה משלם. על כן, היה מקום להרהר שמא יש להחיל את החזקה האמורה גם במקרים אלו, למצער ביחס לחלקו של התקבול שהינו "חלף שכר עבודה" (בהתאם להערתו של השופט י' עמית בעניין גנגינה).
עם זאת, סבורני כי כאשר התקבול ניתן על ידי צד שלישי למי שהינו גם בעלים ומנהל, הרי שזיהוי המקרים שבהם ישנה הצדקה להחלת החזקה (מהטעם שמדובר בתשלום "חלף שכר עבודה"), חופף במידה רבה לשאלות הנבחנות במסגרת הבחינה לגופה באשר לסיווגו של התקבול. על כן, דומה כי "המיקום הגיאומטרי" המתאים לבחינה זו הינו במסגרת הדיון בסיווג התקבול לגופו של עניין ולא בהכרעה באשר לתחולתה של החזקה. בהמשך לכך, סבורני כי גם במישור המעשי, נוכח החפיפה האמורה, אין נפקות רבה לקביעה שלפיה יש תחולה במקרים המתאימים לחזקה האמורה גם כאשר התקבול לא ניתן על ידי המעביד. על כן מעדיף אני להשאיר שאלה זו בצריך עיון.