השנייה - עניינה בטענתו של כהנא כי יש לקזז מהכנסתו הפסד הון בסך של 170,000 ש"ח בגין הלוואה שהעניק לאחיינו בשנת 2011. לעניין זה הבהיר בית המשפט כי לא ניתן לקזז הפסד הון כנגד הכנסות שמקורן בסעיף 2(4) לפקודת מס הכנסה, וכי לא הוכח שמדובר בחוב אבוד. על כן דחה בית המשפט טענה זו.
השלישית - לעניין נפקות סיווג התקבול כהוני או פירותי, ציין בית המשפט כי אף אם היה מקום לסווג את התקבול כהוני, הרי שהיה מקום לקבוע את יום הרכישה של הזכות לפי מועד תחילת עבודתו של כהנא בחברה בשנת 1976, כך שהמחלוקת בעניין הפרש המס הייתה מצומצמת משסברו הצדדים מלכתחילה. בית המשפט ציין כי על רקע זה ניסה להביא את הצדדים לפשרה, אך ללא הועיל.
- אשר על כן דחה בית המשפט את הערעורים במלואם והותיר את שומות המס של המשיב על כנן. לצד זאת, חייב בית המשפט את כל אחד מהמערערים בהוצאות בשיעור של 25,000 ש"ח.
הערעור
- על פסק דינו של בית המשפט המחוזי הגישו המערערים את הערעור שבפנינו. בערעורם העלו המערערים טענות רבות, מן הגורן ומן היקב, אשר רובן מופנות כנגד קביעותיו העובדתיות השונות של בית המשפט המחוזי. עם זאת, דומה כי ניתן לקבץ את טענותיהם של המערערים לשלוש קבוצות: טענות הנוגעות לאותנטיות הסכם אי-התחרות; טענות הנוגעות לסיווג המיסויי של התקבול שקיבל כהנא כתקבול פירותי; וטענות נוספות.
- אשר לקביעתו של בית המשפט כי הסכם אי-התחרות אינו אותנטי, טענו המערערים כי שגה בית המשפט קמא בקביעתו כי יש ספק כבד אשר לאותנטיות של תניית אי-התחרות בה התחייב כהנא, וזאת מכמה טעמים: ראשית, לטענת המערערים, הדרישה כי כהנא יתחייב באופן אישי שלא להתחרות, הייתה דרישה של החברה הרוכשת, כתנאי לעסקה. כך עולה לטענתם מתצהירה של הגב' ברן. בהקשר זה טענו המערערים כי שגה בית המשפט בקביעתו כי הגב' ברן לא הייתה מעורבת אישית במשא ומתן. כמו כן, לטענתם, כך עולה גם מהסכם רכישת הפעילות עצמו, אשר נוסח לטענתם ברובו על ידי החברה הרוכשת, שבו נקבע (בסעיף G להסכם) כי התחייבות של כהנא לאי-תחרות, הינה תנאי לעסקה.
שנית, לטענת המערערים שגה בית המשפט כאשר בחן את שאלת אותנטיות פיצול התמורה בין כהנא לחברת איזנברג, שעה שהשאלה הרלוונטית היא אותנטיות הפיצול בין הסכם רכישת הפעילות עם חברת איזנברג לבין הסכם אי-התחרות עם כהנא, אשר כאמור נעשה לבקשתה של החברה הרוכשת. עוד טענו המערערים ביחס לכך כי שגה בית המשפט בקביעתו כי התמורה לכהנא נקבעה באופן שרירותי כשיעור מסוים (40%) מהתמורה הכוללת. זאת שכן מאחורי התמורה לכהנא עמדו תחשיבים שונים ותמורה זו מייצגת פיצוי עבור הסכמתו להגבלות התחרות. יתרה מזאת, לטענת המערערים אין כל רלוונטיות לאופן חישוב התמורה שעה שזו נקבעה במשא ומתן בין הצדדים.