טענה נוספת אותה טענו המערערים היא כי פסק דינו של בית המשפט המחוזי אינו עולה בקנה אחד עם אמירותיו של בית המשפט עצמו במהלך הדיון בפניו. כך, מפרוטוקול הדיון עולה כי בית המשפט עימת את המשיב עם האפשרות כי הסכם אי-התחרות עם כהנא הינו אותנטי, שכן בלעדיו כהנא יכול היה להקים חברה ולהתחרות בחברה הרוכשת, חרף התנייה בהסכם רכישת הפעילות שבין החברה הרוכשת לחברת איזנברג. לטענת המערערים, למרות האמור, בפסק דינו התעלם בית המשפט מאפשרות זו.
- לצד זאת, ובנוסף לטיעונים דלעיל, טענו המערערים גם כנגד קביעתו של בית המשפט המחוזי כי יש לסווג את התקבול שקיבל כהנא כהכנסה פירותית. כך, לטענתם של המערערים משמעות פסק דינו של בית המשפט המחוזי היא כי הכנסה מהסכם אי-תחרות עם בעלים של חברה לעולם תסווג כפירותית. זאת אף שמדובר בהכנסה בגין גדיעת מקור ההכנסה כולו ולכן הינה הכנסה הונית מובהקת.
בהקשר זה טענו המערערים כי קביעותיו של בית המשפט מאולצות ונועדו על מנת "להתאים" את הנסיבות לפסק הדין ב-ע"א 8294/14 גנגינה נ' פקיד שומה פתח תקוה (20.3.2018) (להלן: עניין גנגינה), שבו הוכרה האפשרות לראות בהכנסה בגין תניית אי-תחרות כהכנסה פירותית אף שאין מדובר ביחסי עובד-מעביד אלא בתשלום לבעלי המניות שניהלו את החברה. כך, בית המשפט קבע כי תניית אי-התחרות נוגעת ליכולותיו של כהנא כמנהל בחברת איזנברג ולא כמהנדס בתחום המיקרוסקופים האלקטרוניים. זאת אף שמהסכם אי-התחרות עולה, לטענת המערערים, כי ההסכם נועד לנטרל תחרות מצידו של כהנא בכובעו המקצועי ולא בכובעו הניהולי. על כן, לטענת המערערים, משמעות פסק הדין היא כי אף כאשר ישנן ראיות לכך שתניית אי-התחרות נועדה לגדוע את עיסוקו המקצועי של הנישום, הרי שהתקבול ייוחס לתפקידו הניהולי ויסווג לעולם כתקבול פירותי.
עוד טענו המערערים כי בית המשפט כלל לא בחן האם כהנא נפגע בכובעו המקצועי כמהנדס אלא ביסס את הכרעתו על ההנחה שתניית אי-התחרות נוגעת ליכולותיו של כהנא כמנהל שכיר. לטענתם, בהתאם לקביעת בית המשפט בעניין ברנע, על מנת לקבוע כי לא "נגדע העץ" אין די בעצם האפשרות של העובד להשתכר במשלח יד כלשהו, אלא באפשרותו למצוא עיסוק חלופי מקביל או קרוב מבחינת כישוריו. המערערים טענו כי בענייננו, התשלום בגין אי-התחרות נוגע ליכולותיו של כהנא כמהנדס בתחום המיקרוסקופים האלקטרוניים ועל כן אין נפקות לאפשרות שהייתה לו להמשיך להשתכר כמנהל שכיר.