העד, הנאשם: ואז בית הדין אומר, כשבית הדין מדבר אתה שותק זה בסדר, האם פעם בחייה הפשטת אותה בכוח, אז כאילו זה היה בשיא הציניות כן בטח, בשיא הציניות בשיא, מי שהיה שם באולם הבין את הלך הרוח שהיה שם בבית משפט בבית דין במיוחד שרציתי שלום בית עד הרגע האחרון במיוחד שכיבדתי את הדיינים [..]" (ראו: פרוט' מיום 27.10.25, עמ' 169 שורות 18-27).
בחקירה הנגדית נשאל לגבי פרוט' הדיון חזר כי אין לייחס לכך כל הודאה באונס והסביר כי הדיין: "צעק עליי תענה מהר תענה מיד אני אומר לך תענה ככה דופק לי על השולחן מטיח לי את זה תראה מה כתבת פה אמרתי כן הוא שבזמן שבית דין מדבר אתה שותק ואז אמרתי בטח אז הקלדן כתב בטח. [...] מה אני ילד מטומטם שאני אודה על כזה דבר בטח? (ראו: פרוט' מיום 12.1.26, עמ' 106 שורות 23-30, עמ' 107 שורות 24-28). לגבי העדר מלוא הסיפור בחקירה במשטרה הסביר כי נחקר באגרסיביות והחוקר לא איפשר לו לפרט (ראו: פרוט' מיום 12.1.26, עמ' 108 שורות 9-12).
- בחקירה הראשית נשאל לגבי טענותיה של האישה כי הרחיק אותה מבני משפחתה וחברותיה, הכחיש מפורשות וטען כי האישה היא זו שהרחיקה אותו מחבריו (ראו: פרוט' מיום 27.10.25, עמ' 155 שורות 17-24). בהמשך נשאל לגבי שליטתו בחשבון הבנק שלה, והסביר כי כל הכנסתו הופקדה לחשבון הבנק של האישה ומשם הוא ניהל את הוצאות הבית (ראו: פרוט' מיום 27.10.25, עמ' 170 שורות 13-26). גם בחקירה הנגדית ציין שוב כי חשבון הבנק של האישה "לא היה בשליטתו" (ראו: פרוט' מיום 12.1.26, עמ' 60 שורות 13-16).
- צעקות הנאשם על האישה ועזיבתה את הבית (ס' 15 לאישום הראשון) - הנאשם נשאל בחקירה הראשית לגבי נסיבות עזיבתה של האישה את הבית ותיאר באריכות רבה את המשבר בין הצדדים שהחל בתקופת סגרי הקורונה ונמשך גם במחלוקות מול אביה של האישה שהתנגד לחיסוני קורונה ולהגבלות שהוטלו המצב, ותיאר את המצב בבית כ"סיר לחץ" (ראו: פרוט' מיום 27.10.25, עמ' 174 שורות 14-33, עמ' 175, עמ' 176). הנאשם תיאר כי הוא סבור כי האישה תכננה את עזיבתה והוא לא רצה בתחילה את פרידת הצדדים (עמ' 177 שורות 1-4).
- הנאשם חזר בחקירה הנגדית על הטענה שהעלה גם בחקירתו ביום 1.4.24 (מוצג ת/8) כי האישה התכוננה לפרידה, היא מעלילה עליו, והכל היה מתוכנן על ידה לפרטי פרטים (ראו: פרוט' מיום 12.1.26, עמ' 88 שורות 3-15). בחקירה הנגדית נשאל לגבי טענות שהעלה בחקירה זו (מוצג ת/8) כי האישה נפגעה מינית מאחרים, ושב על טענה זו (עמ' 90 שורות 22-31). יודגש כי למרות שהנאשם טען זאת ונשאל על כך, אני סבורה כי אין מקום ליתן לכך מקום או משקל בהכרעה. בהמשך טען כי מטרת התלונה הייתה גם סחטנות לקבלת גט (עמ' 116 שורות 30-32).
דיון והכרעה אישום ראשון
- האישום הראשון מתמקד בעבירות המיוחסות לנאשם כלפי האישה ובהן עבירות אינוס ומעשה סדום, מעקבים, פגיעה בפרטיות, איומים, כפיית מגע מיני בהיותה "אסורה" על פי הדת היהודית. לצורך הדיון וההכרעה ולאור סוגי העבירות, ראשית ידונו (גם אם לא לפי סדרן בכתב האישום) עבירות המין המיוחסות לנאשם כלפי האישה ולאחר מכן שאר העבירות.
- הצדדים היו נשואים משנת 2008 ונפרדו בשנת 2020. נולדו להם 7 ילדים. עבירות המין המיוחסות לנאשם הן אירוע אונס בשנת 2016, אירוע אונס בשנת 2019 וכפיית מגע מיני במחצית השניה של שנת 2019 בתקופת היותה של האישה "אסורה" (לגביו התווספה בקשה להרשיע את הנאשם בסיכומי המאשימה בעבירות נוספות חמורות יותר) וכן אירוע אונס נוסף בזמן היותה של האישה בהריון (שהתווסף גם הוא בסיכומי המאשימה). בבחינת העדויות והראיות נדרשתי לשאלה האם הדברים התרחשו כפי שהאישה תיארה אותם לרבות ביחס להעדר הסכמה ולאחר מכן לשאלת המודעות של הנאשם ביחס לאותם רכיבים. בנוסף בחנתי את סוגיית השיהוי מאחר ואין חולק כי התלונה על עבירות המין הוגשה בשנת 2024 והעבירות המיוחסות היו שנים לפני כן.
- בכל הנוגע לסוגיית ההסכמה - לאחר בחינת עדויות האישה והנאשם, שוכנעתי כי יש לתת אמון מלא בעדותה המהימנה, המפורטת והעשירה בפרטים של האישה הן לגבי התרחשות הדברים, הן לגבי העדר הסכמה, והן לגבי האופן שבו הביעה את התנגדותה. האישה תיארה לגבי כל אחד מהאישומים את הדינמיקה בינה לבין הנאשם וכיצד הביעה את התנגדותה. תשובותיה היו שונות ביחס לכל אישום, והתרשמתי שלא מדובר בתשובות גנריות החוזרות על עצמן אלא בתיאורים אותנטיים של כל סיטואציה.
- האישה הדגישה לכל אורך עדותה כי אמרה מפורשות לנאשם כאשר לא חפצה לקיים יחסי מין, וכי תמיד אמרה לו מה רצונה.
- האישה אישרה כי היא והנאשם קיימו יחסי מין בהסכמה באופן קבוע, ציינה מפורשות כי ידעה להביע הסכמה לקיום יחסי מין, וכאשר התנגדה אמרה זאת לנאשם ברורות והביעה זאת גם בהתנהגותה. העובדה כי האישה אישרה מפורשות כי היו אירועים שבהם היא והנאשם קיימו יחסי מין בהסכמה, כי היו אירועים שבהם היא והנאשם קיימו יחסי מין שהיו ביוזמת הנאשם והיא רצתה בכך, כי היו שעות שונות ומקומות שונים בהם קיימו יחסי מין (ולא רק בחדר השינה) - ממחישים שלא ניסתה להשחיר את פני הנאשם ולא להגזים בתלונתה ויש בהם לחזק את אמינותה ואת מהימנות תשובותיה.
- הפסיקה הדגישה כי בכל הנוגע לעבירת האינוס לא נדרשת התנגדות פיסית בהכרח והתנגדות יכולה להתבטא באופן מילולי או בכל דרך התנהגותית אחרת המעבירה מסר ברור של אי הסכמה, וכי יש לבחון את הדברים בהתאם לנסיבות (ראו: ע"פ 5203/15 פלוני נ' מדינת ישראל (נבו 23.6.2016), פסקה 13 לפסק דינו של כב' השופט (כתוארו דאז) פוגלמן, וכן ע"פ 3082/22 פלוני נ' מדינת ישראל (נבו 21.2.2023) פסקה 38 לפסק דינו של כב' השופט מינץ). שוכנעתי מתשובותיה של האישה כי היא העבירה מסר ברור לנאשם לגבי רצונה ולגבי התנגדותה גם במילים וגם בהתנהגות, וכי הנאשם היה מודע להתנגדותה.
- גרסת האישה היתה עקבית, קוהרנטית, עשירה בפרטים ובהירה. מולה ניצבה גרסת הנאשם אשר הכחיש את המעשים באופן גורף. עדותו נעה בין הכחשה לבין התפתלות ונותרה לקונית וחסרה בפרטים. לא מצאתי ליתן אמון בגרסתו בעניין זה, ואני מעדיפה את גרסת האישה. לגבי כל האישומים הכחיש כי נגע באישה בניגוד להסכמתה והכחיש מהחקירה הראשונה במשטרה כי פגע מינית באישה. הנאשם בעת עדותו בבימ"ש (ובחלק מהחקירות במשטרה) האריך שלא לצורך בתשובות, וההתרשמות הייתה כי הוא מתקשה להבחין בין עיקר לטפל וכי המלל הרב נועד על מנת לטשטש את העובדות ולהימנע מהתמודדות עם השאלות הקשות שנשאל.
- שוכנעתי כי הוכח גם היסוד הנפשי של הנאשם (בנפרד מסוגיית העדר ההסכמה), וכי גרסת האישה הייתה כה ברורה שלא יתכן העדר מודעות של הנאשם, ואין להתפלא כי הוא לא טען זאת מפורשות בעדותו:
"[...] ברי הוא כי אדם אשם במעשה אינוס כאשר הוא מודע לכך שהמתלוננת אינה נותנת את הסכמתה למעשה החדירה לאיבר מינה, ובכל זאת מבצע מעשה זה. כמו כן, נעלה מכל ספק, כי אדם אשם במעשה אינוס כאשר הוא בועל את המתלוננת, ללא הסכמתה, בהיותו מודע לאפשרות שהמתלוננת אינה מסכימה למעשה הבעילה או כאשר הוא חושד שהמתלוננת לא נותנת את הסכמתה למעשה כאמור, ובוחר לעצום את עיניו. לצד המקרים הברורים הללו, קיים מקרה נוסף - אשר טעון הדגשה והבהרה - שאף הוא בגדר אינוס. כוונתי למקרה בו הנאשם מבצע מעשה חדירה בלתי מוסכם לאיבר מינה של המתלוננת בשוויון נפש, כאשר הוא כלל לא נותן את דעתו לשאלת ההסכמה, דהיינו: כאשר שאלת ההסכמה אינה מהווה חלק משיקוליו בבואו לבצע את מעשה החדירה, והוא פועל לסיפוק דחפיו המיניים מבלי לחשוב על רצונותיה של המתלוננת ומבלי לקחתם בחשבון. ברי הוא, כי גם נאשם כזה הוא בגדר אנס, מאחר שהוא בועל את המתלוננת מבלי שמעשהו מלווה באמונה כנה בכך שהמתלוננת מסכימה למעשה.