נניח גם הפעם, כי אלמנתו של המנוח מגישה תביעה רכושית בטענה כי 50% ממניות חברת X, שרשומות על שם המנוח, שייכות לה מכוח דיני השיתוף הזוגי. עוד נניח, כי בית המשפט לענייני משפחה אשר דן בתיק קבע כי תניית הסילוקין שנקבעה בסעיף ג' לצוואה היא תניית אי-תביעה; וכן קבע כי התביעה הרכושית סותרת את תיאור נכסי העיזבון בצוואה.
- כאשר הצוואה מנוסחת באופן זה או דומה לו, לא ניתן להבין ממנה בבירור שכוונת המצווה היתה להציע הצעה לזוכים - הווה אומר: המנוח כתב את אשר כתב בהיותו מודע לאפשרות שלרעייתו תהיה זכות שיתוף זוגית במניות הרשומות על שמו - או, שמא, מדובר בטעות המנוח במובן זה שהלה היה משוכנע כי כל המניות בחברה X הן שלו בלבד. מדובר בשני פירושים שקולים, שכן, במובחן מהדוגמה הקודמת, בדוגמה זו המנוח לא סיפק שום אינדיקציה לכך שהוא מכיר בקיומה של טענת זכות אצל רעייתו ביחס למחצית ממניותיו בחברה. אילו המנוח היה מודע לטענת זכות זו, אשר יכול שתצלח, ייתכן שהיה בוחר להוריש לילדיו רק את חלקו שלו בחברה (50%) או לחלק את עיזבונו באופן אחר; וייתכן גם כי לא היה מבקש לנשל את רעייתו מסכום הכסף שציווה לה מעיזבונו במקרה בו היא תבקש את חלקה-שלה במניות החברה.
- מקרים כאלה נופלים בגדרה של קטגוריית ספק-הצעה (או, בצידו השני של המטבע: "ספק-טעות"). מקרים כאלה אינם ניתנים לפתרון באמצעותו של כלל פרשני שמבכר פרשנות שמקיימת את הצוואה על פני פרשנות מתחרה שמוליכה לביטולה. זאת, מאחר שבפנינו שני פירושים סבירים ושווי-ערך של רצון המצווה, כאשר כל אחד מהם מקיים את הצוואה בדרכו-שלו בהישען על כך שדרך זו עשויה לשקף את האמת.
- בהקשר זה, נזכור כי אדם אינו יכול להעביר לזולתו זכויות שאינן שלו (nemo dat quod non habet). בהתאם לכך, אין אדם יכול לצוות בצוואתו אלא את רכושו-שלו (ראו: בע"מ 1857/24 [נבו], בפסקאות 41,57 לפסק דיני והאסמכתאות שם; בע"מ 3872/14 פלונית נ' פלוני, פסקה י"ג [נבו] (8.9.2014)). הוראה בצוואה שלפי לשונה מתיימרת להקנות ליורשים זכויות שאינן שייכות למצווה - אין לה תוקף (ראו: סעיף 34 לחוק הירושה). בהתאם לכך, באין אינדיקציה ברורה לכוונת המצווה לחלק רכוש לא לו, מפרשי הצוואה צריכים לחתור לפירוש שמקיים את דברו של המוריש בדל״ת האמות של רכושו-שלו.
- אם תישמע דעתי, במקרים מורכבים אלה, הפעלתה של תניית הסילוקין מהסוג של אי-תביעה תהא כפופה למבחן תום הלב והסבירות. הווה אומר: תביעות רכושיות סבירות נגד מסת העיזבון, אשר הוגשו בתום לב, לא תפעלנה את תניית הסילוקין נגד הזוכה אשר פנה לערכאות; זוכה זה יוכל להוסיף ולזכות בחלקו בעיזבון בנוסף לזכויותיו ברכושו-שלו (אם ייקבע על ידי הערכאות המוסמכות שאכן מדובר ברכושו של אותו זוכה). במסגרתו של מבחן זה תותרנה רק תביעות אשר אינן חותרות ביודעין תחת כוונת המצווה; אינן מנסות באופן אסטרטגי או מניפולטיבי לסכל כוונה זו; ואשר הוגשו מתוך אמונה כנה בנכונות טענותיו של התובע ביחס לרכוש מושא המחלוקת. מבחן זה דורש גם שהתביעה תתבסס על עילה סבירה, רצינית, ובעלת סיכויים להצליח; וכפי שציין השופט ברק בעניין אנגלמן, "טענה יכול שתהא רצינית, גם אם בית המשפט [לבסוף] דחה אותה" (שם, בפסקה 8 לפסק דינו של השופט ברק).
- מדובר אפוא במבחן משולב: תום ליבו של הזוכה הוא עניין סובייקטיבי, בעוד ששאלת סבירות התביעה היא עניין אובייקטיבי. בית המשפט העליון של מדינת איווה קבע דברים ברוח זו, בסוגיה שבה עסקינן, לפני פחות משנה:
"Because both good faith and probable cause must be shown to avoid forfeiture under the no-contest clause, and because probable cause is an objective test, we hold that a purely subjective standard applies to determine the challenger’s good faith." (In re Estate of Felten, 28 N.W.3d 251,259-60 (Iowa 2025), amended (Feb. 6,2026).
- ודוק: המצדדים במתן תוקף בלתי מסויג לתניות אי-תביעה חוששים, בעיקרו של דבר, כי החלתו של "מבחן תום הלב והסבירות" תפגע ברצון המצווה. דא עקא, לטעמי, במצבים אשר נופלים לקטגוריית ספק-הצעה, תביעות סבירות ותמות-לב אינן חותרות תחת רצון המצווה, או, למצער, הסיכון לפגיעה אפשרית ברצונו מצטמצם במידה רבה. סבורני, כי המבחן של תום-לב וסבירות מייצג גישה מאוזנת אשר ממזערת את הסיכון לפגיעה ברצון המצווה, בהינתן חוסר ודאות באשר לכוונותיו האמיתיות. כמו כן, סבורני, כי גישה זו יש לאמץ, גם מן הטעם שגלומים בה שלושה יתרונות נוספים. ראשית, בהיעדר קביעה המסתברת יותר מהיפוכה כי המצווה ביקש להגביל את זכאות יורשיו לגישה לערכאות, מן הדין ליתן מעמד בכורה לזכות הגישה לערכאות - זאת, הן בשל היותה זכות יסוד והן משיקולי תקנת הציבור. שנית, מתן תוקף בלתי מסויג לתניות אי-תביעה רק כאשר מדובר בהצעה מפורשת של המצווה, שאומרת לזכאי הצוואה ״תבחרו בין תקיפת מסת העיזבון לבין קבלת הרכוש שציוויתי לכם״, יתמרץ מצווים להבהיר את כוונותיהם ולנסח את צוואותיהם ואת תניות הסילוקין באופן ברור (ראו והשוו: CLRC, בעמ' 380,393-392).
- היתרון השלישי הוא קוהרנטיות משפטית. זוכה אשר טוען לזכויות בנכס שנכלל בתיאור העיזבון בצוואה רשאי לתקוף את הצוואה בעילה מקבילה של טעות מכוח סעיף 30(ב) לחוק הירושה, חלף הגשת תביעה רכושית ישירה. למשל, הזוכה יכול להגיש התנגדות לקיום הצוואה בה יטען כי כאשר המנוח ציין בצוואתו כי הוא מצווה לפלוני "100% ממניות בחברה X", הדבר נעשה מחמת טעות שכן רק 50% ממניות החברה היו בבעלות המצווה. לחלופין, יוכל אותו זוכה להגיש תביעה לערכאה המוסמכת למתן פסק דין הצהרתי לפיו 50% ממניות החברה שייכות לו (לזוכה). כאמור, באשר לצוואות שיסודן בטעות המצווה - יחולו דינים שקובעים את תוצאות הטעות בצוואה. אם אחרי שהופעלו דינים אלה, הוסיפה תניית הסילוקין לעמוד בתוקפה, יידרש בית המשפט להכריע בדבר זכויותיו לפי הצוואה של אותו זוכה אשר הגיש את ההתנגדות לצוואה. דומני, כי התנגדות לצוואה במסגרת מסלול הטעות תסווג ברגיל ככזאת אשר נכללת בגדרי תניית אי-תקיפה (בדומה ליתר עילות ההתנגדות המנויות בסעיף 30(א) לחוק). ביחס לתניות אי-תקיפה אין מחלוקת כי הן כפופות למבחן תום הלב והסבירות, ועל כן זוכה אשר בחר במסלול זה ייהנה, בנסיבות המתאימות, מהגנה כאמור. לעומת זאת, הגשת תביעה ישירה תסווג ברגיל ככזאת אשר נכללת בגדרי תניית אי-תביעה. בהינתן האמור, אין זה ראוי כי במסגרת מסלולים דיוניים שונים, אשר תכליתם המעשית זהה בעיקרה, יחול דין אחר אשר מוביל לתוצאות משפטיות שונות. ביקש הזוכה להוכיח טעות בצוואה לפי סעיף 30(ב) לחוק - ייהנה מהגנת תום הלב והסבירות; הגיש תביעה ישירה ביחס לזכויותיו בנכס, אשר תוקפת את מסת העיזבון - לא ייהנה מהגנה כזו. סבורני כי תוצאה מעין זאת אין לאפשר.
- עוד אציין, כי גם בשיטות משפט מקבילות הוכרה האפשרות להחיל את "מבחן תום הלב והסבירות" ביחס לתניות אי-תביעה. כך, למשל, החוק במדינת טקסס (ראו: Est. Code Ann. § 254.005 (West 2014)) קובע כי תניית סילוקין, לרבות מסוג אי-תביעה, לא תיאכף אם ההליך המשפטי ביחס לצוואה ננקט בתום לב ("good faith") ועל יסוד עילה מוצדקת ("just cause") (ליישום מבחן זה על ידי בית המשפט לערעורים של טקסס ראו: In re Estate of Cole, 2015 Tex. App. LEXIS 838, at *23 (2015); עוד ראו והשוו: עניין Carlson, בו דן בית המשפט לערעורים של מדינת ניו-יורק בתניית אי-תביעה אשר נכללה בהסכם נאמנות ובצוואה, וקבע כי תביעת מוטב לא תפעיל את התניה אם מדובר בתביעה סבירה שהוגשה בתום לב (שם, בעמ' 127)).
- לבסוף, אבקש להפנות את תשומת הלב לזהירות המיוחדת שיש לנקוט כאשר הזכויות אשר מונחות על הכף הן זכויות רכושיות של בן או בת זוג מכוח יחסי ממון או שיתוף זוגי (כמו בענייננו-שלנו). זאת, בשים לב לחשיבות שמייחס המחוקק לזכויות מסוג זה בכל הקשור לחלוקת העיזבון. כך, בסעיף 11(ג) לחוק הירושה הודגש כי "מה שמגיע לבן זוג לפי חוק יחסי ממון בין בני זוג, תשל"ג-1973, או לפי הסכם ממון כמשמעותו באותו חוק" אינו נכלל במסת נכסי העיזבון ואין לנכות את שמגיע לבן הזוג מכוח יחסי ממון מחלקו בעיזבון (ראו: שילה, בעמ' 140); וכן בהתחשב בעובדה כי זכויות מעין אלה במרבית המקרים אינן רשומות, אינן ודאיות, וההכרה בהן תהא בדרך של הצהרה בדיעבד. מאפיינים אלה מקשים את בחירתו של הזוכה בין זכותו ברכוש הזוגי לבין זכותו מכוח הצוואה - גם בעת שניצבת לפניו הצעה מפורשת. מטעמים אלה, המלומד קורינאלדי סבר כי "אין לחסום מחמת תניית סילוקין תביעה של אלמנה לקבל, בנוסף לזכויותיה על-פי צוואה, את חלקה לפי הלכת שיתוף הנכסים בין בני זוג" (ראו: מגמות חדשות בדיני צוואות, בעמ' 271-270). כמו כן, השופט שוחט ציין בספרו כי "קשה לקבל את הגישה שאשה הזוכה בחלק מסויים על-פי צוואת בעלה תודר מחלק זה בשל תניית סילוקין הקובעת את הדרתה רק משום שהגישה פסק-דין הצהרתי בדבר זכותה במחצית הרכוש מכוח הלכת השיתוף או הסדר איזון המשאבים, בפרט כאשר סעיף 11(ג) לחוק הירושה המכיר בזכותו של בן הזוג לקבל את שמגיע לו על-פי הסכם ממון או על-פי הסדר איזון משאבים ללא כל קשר לחלקו על-פי הירושה" (ראו: פגמים בצוואות, בעמ' 327). אשר על כן, במצבים מסוג זה, במיוחד, עלינו להבטיח כי רצונו של המצווה - הרצון להציע הצעה ליורשיו - יהא מפורש וברור.
- לסיכום: טוב נעשה אם נאמץ את הכלל לפיו תניות סילוקין מהסוג של אי-תביעה אשר נופלות בקטגוריית ההצעה תיאכפנה ללא סייגים. לעומת זאת, תניות כאלה אשר נופלות בקטגוריית ספק-הצעה תיאכפנה בכפוף למבחן תום הלב והסבירות. זאת, כאשר שאלת הסיווג של כל תניה ותניה לאחת משתי קטגוריות אלה תהא, מטבע הדברים, מלאכתן הפרשנית של הערכאות הדיוניות.
נטל ההוכחה במסגרתו של "מבחן תום הלב והסבירות"
- לבסוף, אבהיר כי היורש שמבקש לגבור על תניית הסילוקין הוא זה שיידרש להוכיח, במאזן ההסתברויות, כי תביעתו אשר תוקפת את מסת העיזבון או את הצוואה גופה הינה סבירה ותמת-לב. הווה אומר: אם בנדון דידן כפות המאזניים תהיינה מעוינות, הרי שבמצב זה של ״תיקו ראייתי״ היורש יהא כבול בתניית הסילוקין. זאת, בהתאם לכלל ״כל צד מוכיח את טענותיו שלו״ (ראו: אריאל פורת, אלכס שטיין "דוקטרינת הנזק הראייתי: ההצדקות לאימוצה ויישומה במצבים טיפוסיים של אי־ודאות בגרימת נזקים" עיוני משפט כא 191 (תשנ"ח)).
- אני מעיר הערה זו על רקע החובה הכללית לפתוח בהליכים משפטיים אזרחיים בתום לב - חובה שהפרתה תיחשב לשימוש לרעה בהליכי משפט, על כל המשתמע מכך (ראו: פסק דיני בע"א 8553/19 אלכסנדר אורן בע"מ נ' כהן [נבו] (17.11.2020); וכן תקנות 4-3 לתקנות סד"א). בשונה מהמקרה שבו קא עסקינן, הנטל להוכיח שימוש לרעה בהליכי משפט חל על בעל הדין שמייחס ליריבו חוסר תום לב ושימוש לרעה כאמור.
מן הכלל אל הפרט
- במקרה דנן, נקבע בדעת הרוב בבית המשפט המחוזי כי תניית הסילוקין בצוואת המנוח היא תניית אי-תביעה. עוד נקבע כי התביעה הרכושית שהגישה המבקשת נופלת, עקרונית, בגדר התניה (במובן זה שהיא סותרת את תיאור נכסי העיזבון בצוואה). מדובר בקביעות עובדתיות-פרשניות פרטיקולריות שאינן יכולות לבוא בשעריו של דיון "בגלגול שלישי", וביחס אליהן אין עמנו מקום להתערב. רשות הערעור ביחס לקביעות אלו ממילא לא ניתנה.
- על יסוד עובדות אלה, בית המשפט לענייני משפחה יידרש כעת להשלים את מלאכתו ולסווג את צוואת המנוח בהתאם למתווה שנקבע בפסק דיני. בתוך כך, בית המשפט לענייני משפחה יקבע האם צוואת המנוח נופלת בגדר קטגוריית הטעות, בגדר קטגוריית ההצעה, או בגדר קטגוריית ספק-הצעה. במקרה הראשון, יופעלו דיני הטעות. במקרה השני, תניית הסילוקין תופעל ללא סייגים. במקרה השלישי, יהא על בית המשפט להמשיך ולבחון את יישומו של "מבחן תום הלב והסבירות" בנסיבות העניין. אלה הן שאלות פרשניות-עובדתיות אשר ראוי שתתבררנה על ידי הערכאה הדיונית - כל זאת, בהתאם לעקרונות שהותוו בפסק דין זה.
סוף דבר
- אשר על כן, הנני מציע לחבריי כי נדון בבקשה שלפנינו כבערעור ונקבל את הערעור גופו, כך שהדיון בתיק יוחזר לבית המשפט לענייני משפחה אשר יכריע כחוכמתו, אחרי שמיעת טענות הצדדים, בשאלות שדורשות בירור כאמור בפסקה 107 לחוות דעתי. במכלול הנסיבות ובהתחשב בתרומתם של בעלי הדין לליבון הסוגיה המשפטית החשובה, אשר נדונה והוכרעה בפסק דיננו, אציע לחבריי כי לא נעשה צו להוצאות בערכאתנו.
| אלכס שטיין Skip to content |