"המצווה רשאי לצוות שיורש יחדל מלזכות בהתקיים תנאי או בהגיע מועד".
- תניות סילוקין הן מקרה פרטי של זכייה המלווה בתנאי מפסיק כמשמעותה בסעיף 44(א) לחוק (ראו: מיכאל קורינאלדי "מגמות חדשות בדיני צוואות" קרית המשפט ג 268 (2003) (להלן: מגמות חדשות בדיני צוואות)). מעבר לכך, הנושא של תניות הסילוקין לא הוסדר בחוק הירושה.
- בספרות המשפטית התגבשה ההבחנה בין שני סוגים של תניות סילוקין: האחד, תניות סילוקין מסוג "אי-תקיפה" (להלן גם: תניית אי-תקיפה); והשני, תניות סילוקין מסוג "אי-תביעה" (להלן גם: תניית אי-תביעה).
- תניות "אי-תקיפה" הן כאלה אשר מורות כי זוכה שיתנגד לעצם תוקפה של הצוואה יסולק מזכייתו. הכוונה היא לתקיפת הצוואה בעילות תקיפה פנימיות של חוק הירושה, כדוגמת: אי-כשירות המצווה או צוואה שנעשתה מחמת אונס, איום, השפעה בלתי הוגנת, תחבולה או תרמית (ראו: סעיפים 26 ו-30(א) לחוק הירושה; מגמות חדשות בדיני צוואות, בעמ' 268; עמ"ש (מחוזי תל אביב-יפו) 15807-09-16 י.ד. נ' ב.ש., פסקה 10 [נבו] (5.11.2017) (להלן: עניין י.ד.)).
- תניות "אי-תביעה" הן כאלה אשר מורות כי זוכה שיגיש תביעה ביחס למסת הנכסים הכלולה בעיזבון, במטרה לגרוע מהיקף העיזבון, יסולק מזכייתו. תביעות אלה מבוססות על עילות חיצוניות לדיני הירושה, כדוגמת תביעות הבאות מכוח חוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל"ג-1973, או מכוח כל דין חיצוני אחר אשר מקנה לזוכה זכות כלשהי בנכסי העיזבון (ראו: מגמות חדשות בדיני צוואות, בעמ' 269; עניין י.ד., בפסקה 12).
- אין מדובר, בהכרח, בסוגים חלופיים של תניות. אפשר שתניית סילוקין בצוואה, כפי שנוסחה על ידי המצווה, תהא, בעת ובעונה אחת, מסוג "אי-תקיפה" ומסוג "אי-תביעה".
תקנת הציבור בדיני צוואות
- דיני הצוואות מצויים באכסניית המשפט הפרטי. אולם, כפי שכבר נפסק לא אחת, זכויות היסוד של אדם אינן מוגבלות לתחומי המשפט הציבורי והן נותנות את אותותיהן גם בתחומים שונים של המשפט הפרטי. זכויות אלה - ובענייננו, זכות הגישה לערכאות - מוזרמות אל תוככי המשפט הפרטי בין במישרין ובין באמצעות "מושגי שסתום", כדוגמת "תקנת הציבור" (ראו: ע"א 294/91 חברת קדישא גחש"א "קהילת ירושלים" נ' קסטנבאום, פ"ד מו(2) 464,533 (1992); ע"א 1770/21 חצרוני נ' Facebook Ireland Limited, פסקאות 45-44 [נבו] (14.12.2022); רבין ורודס, בעמ' 606-605).
- חוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973 (להלן: חוק החוזים), קובע כי "חוזה שכריתתו, תכנו או מטרתו הם בלתי חוקיים, בלתי מוסריים או סותרים את תקנת הציבור - בטל" (ראו: סעיף 30 לחוק החוזים). חוק הירושה אינו מכיל הוראה כזאת. סעיף 34 לחוק הירושה קובע כי "הוראת צוואה שביצועה בלתי חוקי, בלתי מוסרי או בלתי אפשרי - בטלה" (וראו גם סעיף 38(א) לחוק הירושה). למרות שסעיף 34 לחוק הירושה אינו נוקט במפורש בביטוי "תקנת הציבור", הפסיקה הכירה באפשרות לבטל הוראה בצוואה מן הטעם שהיא נוגדת את תקנת הציבור (ראו: ע"א 477/88 היועץ המשפטי לממשלה נ' אוניברסיטת תל-אביב, פ"ד מד(2) 476,485 (1990); ע"א 30/92 ניימן נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד מז(2) 275,279 (1993); שאול שוחט פגמים בצוואות 325-322 (מהדורה שניה, 2001) (להלן: פגמים בצוואות)). זאת, מכוח פרשנות מרחיבה של הביטוי "בלתי חוקי", כמשמעו בסעיף 34 לחוק הירושה; מכוח החיבור של סעיף 30 לחוק החוזים לסעיף 61(ב) לאותו חוק, אשר מחיל את הוראותיו על כל ״פעולה משפטית״; או בדרך של הישענות על העיקרון של ״תקנת הציבור״ כעיקרון משפטי כללי (ראו: ע"א 245/85 אנגלמן נ' קליין, פ"ד מג(1) 772, פסקה 2 לפסק דינו של השופט א' ברק (1989) (להלן: עניין אנגלמן)).
- מכאן עולה הטענה כי המחסום שתניית סילוקין מציבה בפני זוכה אשר מעוניין ליזום הליך משפטי בנוגע לצוואה מהווה פגיעה בזכות הגישה לערכאות - זכות שכאמור מוכרת כזכות יסוד של כל אדם בישראל. המשכה של טענה זו הוא כי תניות סילוקין נוגדות את תקנת הציבור. מנגד, עומדים העיקרון של חופש הציווי וזכותו של המצווה לעשות ברכושו-שלו כאוות נפשו - זכות שאף היא מוגדרת כזכות יסוד (ראו: סעיף 3 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו).
הניגוד, לכאורה, בין שתי הזכויות הללו נדון באופן חלקי בפסיקתו של בית משפט זה אשר עסקה בתניות סילוקין.