תניות סילוקין בפסיקת בית המשפט העליון
- הדיון בתניות סילוקין, אשר התקיים בין כותלינו, נערך בגדרם של שני פסקי דין מנחים אשר ניתנו בשלהי שנות השמונים ובשנות התשעים של המאה הקודמת: עניין אנגלמן ועניין יונה (ראו: ע"א 2698/92 יונה נ' אדלמן, פ"ד מח(3) 275 (1994)).
עניין אנגלמן
- בפסק הדין שניתן בעניין אנגלמן נדון סכסוך בין שתי אחיות אשר נסוב על ירושת אימן המנוחה. המנוחה ערכה צוואה לפיה עיזבונה יחולק, בעיקרו, שווה בשווה בין שתי בנותיה. הצוואה כללה תניית סילוקין שזאת לשונה: "אני דורשת שצוואתי הנ"ל תכובד. במידה ובתי יהודית אנגלמן תתנגד לצוואתי אזי שהיא תסולק מעזבוני". הבת יהודית הגישה התנגדות לקיום הצוואה בטענה כי קיים ספק בדבר כתב היד בו נכתבה הצוואה; כי הצוואה נכתבה תחת השפעה בלתי הוגנת; וכי אחותה היתה מעורבת בעריכת הצוואה (להלן: טענות ההתנגדות). בית המשפט דחה את טענות ההתנגדות ואישר את תוקף הצוואה.
- הבת יהודית הוסיפה וטענה כי גם אם יינתן תוקף לצוואה, יש להורות על בטלותה של תניית הסילוקין שנכללה בה, מאחר שזאת נוגדת את תקנת הציבור. טענה זו נדחתה אף היא.
- השופט י' מלץ אימץ גישה מצמצמת ביחס לתחולת העיקרון של תקנת הציבור על צוואות. לפי פרשנות זו, תנאי בצוואה יבוטל מכוחה של תקנת הציבור "רק אם הפגיעה בתקנת הציבור היא כה חמורה, עד שהיא מגיעה לדרגה של אי-חוקיות או אי-מוסריות" (ראו: עניין אנגלמן, בפסקה 9 לפסק דינו של השופט מלץ). לאור זאת, קבע השופט מלץ כי תניית הסילוקין שנדונה בעניין אנגלמן אינה פוגעת בתקנת הציבור באופן שמצדיק את ביטולה, שכן תניית הסילוקין נבעה "מרצונה הלגיטימי של המנוחה למנוע סכסוכים בין בנותיה ולהבטיח, כי רצונה האחרון יקוים כלשונו וככתבו" (ראו: שם).
- השופט ברק אימץ את הגישה המקובלת, הרחבה יותר, ביחס למקומה של תקנת הציבור בדיני צוואות ובחן לאורה את תוקפה של תניית הסילוקין. בתוך כך, עמד השופט ברק על השיקולים השונים אשר מונחים על הכף בנדון דידן. מחד גיסא, הצביע השופט ברק על מערכת השיקולים שתומכת במתן תוקף לתניית סילוקין ובראשה העיקרון של כיבוד רצון המצווה. לצד זאת, מנה השופט ברק שיקולים נוספים ובהם מתן אפשרות לנפטר להגן על האינטרסים היקרים לו, כדוגמת שלום המשפחה ועידוד הפשרה בין יורשים. מאידך גיסא, עמד השופט ברק על מערכת נוגדת של שיקולים שיש בהם כדי להצדיק את בטלותה של תניית סילוקין. השופט ברק ציין כי תניית סילוקין מרתיעה את היורשים מלפנות לבית המשפט בטענות התנגדות לגיטימיות, ובשל כך עשוי להינתן תוקף לצוואה אשר כלל אינה משקפת את רצונו של המצווה. השופט ברק ציין כי תניות סילוקין חוסמות את הגישה לערכאות ובכך "נוגדות הן את טובת הציבור" (ראו: עניין אנגלמן, בפסקאות 6-5 לפסק דינו של השופט ברק).
- על רקע זה, הציע השופט ברק פתרון ביניים לפיו תניית סילוקין תיאכף (כלומר: הזוכה אשר התנגד לקיום הצוואה יסולק מזכייתו) רק כאשר ההתנגדות לצוואה הושתתה על טענת סרק או על טענה שהועלתה שלא בתום לב. אולם, לתניית סילוקין לא יינתן תוקף (כלומר: ההתנגדות לקיום הצוואה לא תפגע בזוכה) כאשר ההתנגדות לצוואה מבוססת על עילה סבירה ומועלית בתום לב.
לסיכום עמדתו, קבע השופט ברק כדלקמן: