"גישה זו לתניית הסילוקין מקיימת איזון ראוי בין השיקולים הנוגדים השונים. היא מרתיעה יורש מלהעלות טענות סרק ושלא בתום-לב. היא מגינה על יורש שיש לו טענה סבירה ובתום-לב. תפיסה מאוזנת זו מקדמת את רצונו האמיתי של המוריש. היא שוללת את זכותו של יורש התוקף את גמירת הדעת של רצון המצווה בטענות סרק. לעומת זאת, היא אינה שוללת את זכותו של יורש, המעלה טענה רצינית באשר לגמירת הדעת של המצווה עצמו, ובכך היא מאפשרת מתן ביטוי מלא לגמירת דעתו האמיתית. כיצד ניתן להגן על הפעלת תנית הסילוק כנגד יורש פלוני, וזאת מנימוק של כיבוד רצון המצווה, שעה שאותו יורש מעלה לפני בית המשפט טענה רצינית כי המוריש רומה, או כי הופעלה עליו השפעה בלתי הוגנת? מהו האינטרס הציבורי בקיומה של תניית סילוקין, מקום שיורש פלוני מתנגד לצוואה בטענה רצינית כי לא נתקיימו בה דרישות בצורה הקבועה בחוק הירושה?" (ראו: עניין אנגלמן, בפסקה 8 לפסק דינו של השופט ברק).
- השופט מ' בייסקי אימץ את פתרון הביניים שהוצע על ידי השופט ברק. השופט בייסקי הוסיף והטעים כי "תקנת הציבור היא, כי לא ינעלו בפני אדם שערי בית-משפט לבירור סוגיה ממשית וכנה, כגון פסלות צוואה מחמת זיוף, השפעה בלתי הוגנת וכדומה נימוקים. ואולם תקנת הציבור היא גם התפיסה, העוברת כחוט השני בחוק הירושה, כי יש לתת תוקף לרצונו האחרון של המצווה, כפי שזה מצא ביטוי בצוואתו, בכפוף לאותם הסייגים שהחוק קובע [...] לפעמים תקיפת הצוואה והוכחת הפסול שבה הן דווקא שעשויות לתת תוקף לרצונו האמיתי של המצווה" (ראו: עניין אנגלמן, בפסקה 2 לפסק דינו של השופט בייסקי).
- בעניין אנגלמן נקבע אפוא, ברוב דעות, כי ככלל יינתן תוקף לתניות סילוקין, אלא אם "היורש מעלה בתום-לב טענת התנגדות שהיא סבירה בנסיבותיה" (ראו: עניין אנגלמן, בפסקה 8 לפסק דינו של השופט ברק).
מעתה אכנה תנאי זה בשם "מבחן תום הלב והסבירות".
עניין יונה
- בעניין אנגלמן נדונה תניית אי-תקיפה (התנגדות לעצם תוקפה של הצוואה). פסק הדין שניתן שם לא עסק בהבחנה בין תניות אי-תקיפה לתניות אי-תביעה, ואף לא סייג את ההלכה שנקבעה בו לסוג מסוים של תניות סילוקין. המקרה הנוסף אשר הגיע לפתחו של בית משפט זה הוא עניין יונה. בשונה מעניין אנגלמן, בעניין יונה נדונה תביעה שתקפה את מסת העיזבון, דהיינו: תביעה אשר נתפסת ברשתן של תניות סילוקין מסוג "אי-תביעה".
- באותו מקרה, ערך המנוח צוואה אשר הזוכים לפיה היו ילדיו-שלו (להלן: הילדים), בת זוגו ובנותיה של בת זוגו. המנוח הותיר אחריו גם את רעייתו, אם ילדיו, אשר לא נכללה כזוכה בצוואה (להלן: האם). המנוח כלל בצוואתו תניית סילוקין בה נכתב כך: "כל מי שיתנגד לקיום צוואתי זו או לבצועה מנימוק כלשהוא - יאבד אוטומטית את כל זכויותיו על פי צוואתי זו, ולא יקבל דבר". האם הגישה תביעה בה טענה כי מחצית מהרכוש שציווה המנוח לבת זוגו שייך לה. בהוראת הערכאה הדיונית צורפו הילדים לתביעת האם כנתבעים. הילדים לא הגישו כתבי הגנה מטעמם בתביעת אמם. בת הזוג טענה כי אי-התגוננות הילדים מפני תביעת אמם כמוה כהתנגדות לקיום הצוואה או לביצועה - מעשה המנוגד לתניית הסילוקין, ועל כן יש להפעילה כלפי הילדים ולנשלם מחלקם בעיזבון.
- בפתח פסק דינה סקרה השופטת ט' שטרסברג-כהן, אליה הצטרפו השופטים ד' לוין וא' מצא, את אשר נפסק בעניין אנגלמן, ועל רקע זה קבעה כי תניית הסילוקין בצוואת המנוח אינה נוגדת את תקנת הציבור ויש לתת לה תוקף. בהמשך לכך, בחנה השופטת שטרסברג-כהן את השאלה "אם תקיפת היקף העיזבון ומסת נכסיו היא התנגדות לקיום הצוואה או לביצועה" (ראו: עניין יונה, בפסקה 12). לשאלה זאת השיבה השופטת שטרסברג-כהן כי תקיפת מסת העיזבון יכולה להיחשב כהתנגדות לקיום צוואה ולביצועה. בהקשר זה, ציינה השופטת שטרסברג-כהן כי:
"השימוש בביטוי 'יתנגד' בצוואה איננו בהכרח קורלטיבי לביטוי התנגדות לקיום צוואה שבחוק, ואין אנו מפרשים את [תניית הסילוקין] שבצוואה לפי חלוקת הנושאים וההליכים שחוק הירושה מטפל בהם, אלא [לפי] רצונו של המצווה ואומד דעתו שהם אבן הפינה לפירוש הצוואה, הם המנחים באשר לתוכן שבו יש למלא את תניית הסילוקין. התחקות אחר כוונת המצווה מלמדת כי היה בכוונתו להדיר מן הירושה מי שינסה לפגוע באותו מעשה פסיפס עדין שהרכיב, לשנות את מאזן החלוקה שהוא מצא לנכון לחלק, ולהפריע ליורש זה או אחר מלקבל אותו רכוש שהוא ציווה לו [...] תקיפת מסת העיזבון על-ידי מי מהיורשים על-פי הצוואה היא ניסיון לסכל את רצונו של המנוח, ומפני סיכול כזה התנה הוא את תניית הסילוקין, שבעזרתה ביקש המנוח למנוע מילדיו, יורשיו, לתקוף את רצונו הברור והמפורש" (ראו: עניין יונה, בפסקאות 16-14; ההדגשות הוספו - א.ש.).
- עוד נקבע, כי אמנם הגשת תביעה ביחס למסת העיזבון עשויה להפעיל את תניית הסילוקין, אך במקרה שנדון שם, מעשי הילדים - אשר התבטאו באי-התגוננות מפני תביעת אמם - אינם בגדר הגשת תביעה מטעמם או תקיפת מסת העיזבון על ידם; ולכן מעשיהם אינם נחשבים להתנגדות לקיום הצוואה או לביצועה, בניגוד לתניית הסילוקין.
- השופטת שטרסברג-כהן הוסיפה וקבעה - בנקודה החשובה לענייננו-שלנו - כי גם אילו סברה שמעשי הילדים מהווים התנגדות לקיום הצוואה (ולא כך קבעה), היתה קובעת כי תביעתם אינה מפעילה כלפיהם את תניית הסילוקין.
זאת משום: