"שהיא [תביעה כאמור] מושתתת על נימוקים טובים וסבירים ולא על טענות סרק חסרות שחר, ומשום שהתנהגותם נעשתה בתום-לב. טעמי התנגדות טובים וסבירים ותום-לב מונעים הפעלת תניית סילוקין גם כאשר קיימת התנגדות ישירה לקיום הצוואה ולא רק התנגדות למסת העיזבון" (ראו: עניין יונה, בפסקה 20; ההדגשה הוספה - א.ש.).
- עינינו הרואות: השופטת שטרסברג-כהן סברה כי תניות אי-תביעה (על אף שלא כינתה אותן כך) הן אפשריות ובנות תוקף, וכי גם ביחס לתניות מסוג זה יש להפעיל את "מבחן תום הלב והסבירות". במילים אחרות: לעמדת השופטת שטרסברג-כהן, כפי שבאה לידי ביטוי בפסק דינה בעניין יונה, תביעות סבירות ביחס למסת העיזבון אשר הוגשו בתום לב - לא תפעלנה כלפי זוכה לפי הצוואה את תניית הסילוקין שנכללה בה (ראו: רבין ורודס, בעמ' 611).
בע"מ 9413/17
- מקרה נוסף בו נדונה תניית סילוקין הגיע לפתחו של בית משפט זה במסגרת בקשת רשות ערעור "בגלגול שלישי" שהוגשה על פסק דינו של בית המשפט המחוזי תל אביב-יפו בעניין י.ד. (ראו: בע"מ 9413/17 פלוני נ' פלונית [נבו] (3.1.2018) (להלן: בע"מ 9413/17)).
- בעניין י.ד. נדונה צוואה של מנוח אשר כללה תניית סילוקין. ילדיו של המנוח אשר היו בין הזוכים לפי הצוואה התנגדו לקיומה. זאת, הן בטענות ביחס לתוקפה של הצוואה והן בטענות ביחס למסת העיזבון. בפסק דינו של בית המשפט המחוזי בעניין י.ד. עמד סגן הנשיא ש' שוחט על ההבחנה בין תניות אי-תקיפה (התנגדות לתוקף הצוואה) לבין תניות אי-תביעה (תביעה בקשר למסת העיזבון). במסגרת זו, הביע השופט שוחט את עמדתו לפיה אין להפעיל את "מבחן תום הלב והסבירות" ביחס לתניות אי-תביעה. לשיטתו, מבחן זה חל רק ביחס לתניות אי-תקיפה. הווה אומר: לשיטתו של השופט שוחט, כל תביעה ביחס למסת העיזבון תפעיל את תניית סילוקין מסוג אי-תביעה; וכך כתב:
"אינני רואה כל מניעה ליתן תוקף לתניית אי תביעה בה המוריש הבהיר בצוואתו (שקוימה) כי יורש שיגיש תביעה, גם אם בעילה חיצונית לדיני הירושה, במגמה לסכל את מתווה החלוקה שקבע, ינושל מהחלק או המנה שהוענקו לו בצוואה. בכל הכבוד, אין כאן פגיעה בזכותו של היורש - משאין לו, כאמור, זכות קנויה לקבל חלק כלשהו מעיזבונו של המוריש - לפנות לערכאות מכוח זכות חיצונית לדיני הירושה ולתבוע אותה [...] אלא שאז - ידע הוא שיאבד את חלקו בעיזבון. זהו התנאי לזכייה וזו בחירתו שלו, של היורש [...] תנאי הסיבה הסבירה ותום הלב שנדרש לביטול תוקפה של תניית אי התקיפה לא בא אלא מתוך אותו עיקרון שמצווה לקיים רצון המת. הוא לא בא מתוך רצון להגן על אינטרס היורשים. הוא נועד למנוע מצב בו תקוים צוואה שאינה משקפת את רצונו החופשי והאמיתי של המצווה - אותו רצון שאנו מצווים לקיים, ולאפשר קיומו של הליך לבדיקת אמיתותה של הצוואה. תנאי זה כלל לא צריך לתניית 'אי תביעה'" (ראו: עניין י.ד., בפסקה 14).