בעניין שנדון בפניו, קבע השופט שוחט כי תביעת ילדיו של המנוח ביחס למסת העיזבון הוגשה מטעמים לא סבירים ונגועה בחוסר תום לב.
- על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בעניין י.ד. הגישו ילדיו של המנוח בקשת רשות ערעור "בגלגול שלישי". בקשה זו נדחתה על ידי השופטת ד' ברק-ארז אשר קבעה כי היא אינה מקיימת את אמות המידה שנקבעו למתן רשות ערעור ״בגלגול שלישי״. לצד זאת, השופטת ברק-ארז ציינה כי:
"הסוגיה של תניית סילוקין מעוררת מתח מורכב על רקע חשיבותה ומעמדה הנכבד של זכות הגישה לערכאות במשפטנו. סוגיה זו הגיעה לפתחו של בית משפט זה כבר לפני כשני עשורים, בעניין אנגלמן. בפסק דין זה נדונו השיקולים לכאן ולכאן בכל הנוגע להכרה בתניות סילוקין, ובכלל זה עקרון כיבוד רצונו של המצווה, לצד זכות הגישה לערכאות [...] על רקע זה נקבע כי אין מקום לשלילה גורפת של תניות סילוקין, וכי הפתרון למתח האמור צריך להימצא באיזון המבוסס על בחינה של ההתנגדות המוגשת בכל מקרה לגופו: אם ההתנגדות היא התנגדות סרק, התניה תעמוד בתוקפה; לעומת זאת, אם מדובר בהתנגדות שהוגשה בתום לב, יש לקיים את הזכייה חרף התניה" (ראו: בע"מ 9413/17 [נבו], בפסקה 14; ההדגשות הוספו - א.ש.).
בשולי הדברים, הוסיפה השופטת ברק-ארז כי "כשלעצמי, אני סבורה כי יש לבחון תניות סילוקין בזהירות רבה על מנת לוודא שהפגיעה בזכות הגישה לערכאות אינה בלתי מידתית" (ראו: שם).
- הדיון המצומצם שנערך במסגרת ההחלטה הנ"ל לא כלל התייחסות לעמדתו של השופט שוחט לפיה, כאמור, אין להחיל את "מבחן תום הלב והסבירות" כאשר מוגשת תביעה בנוגע למסת העיזבון. עם זאת, דומה, על-פני הפסק, כי השופטת ברק-ארז סברה שמבחן זה מוחל ביחס לתניות הסילוקין לסוגיהן ללא הבחנה.
- נקודה זו נועלת את הדיון במעמדן של תניות סילוקין בפסיקתו של בית משפט זה. כאן המקום לשוב לענייננו-שלנו.
הרקע העובדתי
- המבקשת היתה ידועה בציבור של המנוח, למצער, החל משנת 1995. בשנת 2015 - אחרי הסדרת גירושי המנוח מאשתו הקודמת - נישאו השניים. המשיבים הם ילדיו של המנוח מנישואיו הקודמים. בשנת 2018 נפטר המנוח.
- בשנת 1998 ערך המנוח צוואה בה ציווה את רכושו למשיבים ולמבקשת (להלן: הצוואה). המנוח ציווה סכום כסף מסוים גם לאשתו הקודמת. בצוואה פירט המנוח את אופן חלוקת רכושו. בתוך כך, הלה ציווה את מניותיו בחברה א', שמחזיקה במניות חברת ל' (להלן: החברה), למשיבים בלבד; ולמבקשת ציווה חפצי אומנות וכן אחוזים מסוימים ממניותיו בחברות שונות.
- בסעיף 7 לצוואה, כלל המנוח תניית סילוקין (להלן: תניית הסילוקין) בגדרה הורה כך:
"כל אדם, אשר על-פי הדין העברי יטען כי הינו יורשי החוקי, וכן כל אדם, אשר יתנגד לקיום צוואתי זו או לאיזו מהוראותיה מכל סיבה שהיא, ובהתאם לצוואה זו לא יקבל מעיזבוני ולא כלום, יוכל בכל זאת לקבל, לאחר דרישה מתוך עיזבוני, סך של 1.00 ₪ (שקל חדש אחד) בלבד".
- בצוואה נכללה תניית סילוקין נוספת אשר מתייחסת לאשתו הקודמת של המנוח, ובה נכתב כי סכום הכסף שהוריש לה ניתן "בכפוף לכך ש[לאישה הקודמת] לא יהיו כל זכויות בבית ובתנאי שלא יהיו לה כל תביעות או דרישות אחרות בקשר עם עזבוני. בכל מקרה ש[האישה הקודמת] תתבע מעזבוני איזה סכום שהוא בנוסף על הסכום הנ"ל ו/או במקומו, תתבטל הוראתי זו והיא לא תהיה זכאית לכל חלק בעזבון" (להלן: תניית הסילוקין המשנית).
- בשנת 2015 חתמו המבקשת והמשיבים על מסמך שכותרתו "הנדון: צוואה" וממוען למנוח (להלן: כתב ההתחייבות), בו נכתב כך:
"אנו מאחלים לך עוד שנים ארוכות של עשייה ובריאות עד 120. אנו יודעים שאתה ערכת צוואה שהופקדה אצל עו"ד [ז"ה], שבה גם אנו המוטבים. אנו מבינים כמה חשוב לך שהוראות הצוואה תקויימנה כפי שביקשת בצוואתך, וכל אחד מאיתנו מבטיח לכבד את בקשותיך ורצונותיך כפי שהן. כמו כן, אנו יודעים כמה חשוב לך פרויקט [ד"ס], וכי רצונך הוא כי קבוצת [ד"ס] תישאר כנכס בידכם, ועל כן אתה מבקש לא למכור או להעביר את חלקנו בה אלא רק לאחד מאיתנו, החתומים מטה, וכל אחד מאיתנו מבטיח לכבד בקשה זו" (ההדגשה הוספה - א.ש.).