- ביום 27.5.2020, לאחר פטירת המנוח, המבקשת הגישה תביעה לשיתוף רכושי בה עתרה למחצית מההשבחה האקטיבית של החברה אשר נצברה במהלך החיים המשותפים שלה ושל המנוח (להלן: התביעה הרכושית או תביעת המבקשת).
- ביום 31.5.2020 ניתן - לבקשת המבקשת ובהיעדר התנגדות מטעם המשיבים - צו לקיום הצוואה.
- ביום 28.10.2020 המשיבים הגישו תביעה מטעמם להפעלת תניית הסילוקין כלפי המבקשת, בטענה כי התביעה הרכושית מפרה את תניית הסילוקין ואת האמור בכתב ההתחייבות (להלן: תביעת המשיבים).
פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה
- התביעה הרכושית ותביעת המשיבים הוכרעו במאוחד על ידי בית המשפט לענייני משפחה. בית המשפט לענייני משפחה (השופט שני) קיבל את התביעה הרכושית וקבע כי המבקשת זכאית ל-32% ממניות החברה או לתשלום כספי המבטא את שווי המניות בסך מוערך של כ-19,876,000 ש"ח (להלן: חלק מהרכוש המשותף). לצד זאת, בית המשפט לענייני משפחה קיבל את תביעת המשיבים להפעלת תניית הסילוקין כלפי המבקשת. לפיכך, התוצאה האופרטיבית של פסק הדין היתה כי המבקשת זכאית לחלק מהרכוש המשותף, אך אינה זכאית לרכוש אשר ציווה לה המנוח בצוואה.
- ביחס לתביעת המשיבים, בית המשפט לענייני משפחה קבע כי "המצב המשפטי הוא שיש לקיים תניית סילוקין אלא אם יש הצדקה משמעותית לפסוק אחרת". עוד נקבע, כי כתב ההתחייבות יוצר "משנה תוקף לעניין הסילוקין [...] ומהווה ויתור מצד [המבקשת] על כל פעולה שתפגע בהיקף העיזבון ובהוראות הצוואה"; כי מדובר במסמך משפטי מחייב אשר משתיק את המבקשת מלהעלות כל טענה רכושית ביחס לעיזבון; וכי ההתחייבות הובילה לכך שהמנוח בחייו הסתמך על הסברה כי המבקשת לא תטען כל טענה לזכות רכושית בנכסים אותם ציווה בצוואתו (ראו: פסקאות 22-18 לפסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה).
פסק דינו של בית המשפט המחוזי
- ערעורים מזה ומזה הוגשו לבית המשפט המחוזי על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה. המשיבים טענו כי לא היה מקום לקבל את התביעה הרכושית ולחלופין טענו כי נפלה שגגה בחישוב שערך בית המשפט לענייני משפחה ביחס לחלקה של המבקשת ברכוש המשותף. המבקשת מצדה טענה כי לא היה מקום להפעיל את תניית הסילוקין כלפיה.
- בית המשפט המחוזי (השופטים שילה, ויצנבליט ואליהו) החליט פה-אחד לקבל באופן חלקי את ערעור המשיבים והורה על הפחתת חלקה של המבקשת ברכוש המשותף, כך שזה יעמוד על 5,963,500 ש"ח, חלף הסכום שנפסק לה בבית המשפט לענייני משפחה. כמו כן, בית המשפט המחוזי דחה את ערעור המבקשת ברוב דעות של השופטים שילה ואליהו, נגד דעתו החולקת של השופט ויצנבליט.
- השופט שילה קבע כי צדק בית המשפט לענייני משפחה כשהפעיל את תניית הסילוקין כלפי המבקשת, כך שהיא תקבל את חלקה ברכוש המשותף אך תסולק מחלקה בעיזבון. השופט שילה ציין כי בתניית הסילוקין נאמר שהיא תחול על כל מי שיתנגד לצוואה או לאיזו מהוראותיה "מכל סיבה שהיא". משכך הוא, קבע השופט שילה כי תביעת המבקשת - אשר תקפה את מסת העיזבון במטרה לגרוע ממנה את חלקה ברכוש המשותף - הפעילה את תניית הסילוקין. עוד קבע, כי תביעת המבקשת גרמה לכך שרכוש מסוים שהמנוח הוריש רק למשיבים, יועבר אליה, ובכך סיכלה המבקשת "את כוונתו ואת רצונו הברור והמובהק של המנוח" ביחס לאופן חלוקת הרכוש כפי שהתווה בצוואתו (ראו: פסק הדין קמא, בפסקה 2 לפסק דינו של השופט שילה). השופט שילה הוסיף והטעים כי בפני כל יורש עומדת זכות הבחירה: "להסתפק במה שהוענק לו בצוואה או לקבל זכויות המגיעות לו מהעיזבון" (ראו: פסק הדין קמא, בפסקה 7 לפסק דינו של השופט שילה); וכן קבע כי "מבחן תום הלב והסבירות" אינו רלבנטי כאשר עסקינן בתניות אי-תביעה. בקבעו זאת, הסתמך השופט שילה על עמדת השופט שוחט בעניין י.ד.. בהקשר זה, הטעים השופט שילה כי מעניין יונה "עולה [אמנם] שדרישת תום הלב חלה גם על תביעה ביחס למסת העיזבון [אך] דברי בית המשפט הנ"ל בפסק הדין [בעניין יונה] נאמרו שם למעלה מן הצורך" (ראו: פסק הדין קמא, בפסקה 8 לפסק דינו של השופט שילה).
- השופט ויצנבליט חלק על עמדתו של השופט שילה, ונותר, כאמור, בדעת מיעוט. ראשית, לשיטתו הפרשנית, תניית הסילוקין בצוואת המנוח היא תניה מסוג אי-תקיפה ולא תניה מסוג אי-תביעה, ולכן התביעה הרכושית שהגישה המבקשת, אשר תקפה את מסת העיזבון, ממילא אינה מפעילה את תניית הסילוקין (אשר אוסרת, להשקפתו, רק על התנגדות לתוקפה של הצוואה). בעניין זה, התבסס השופט ויצנבליט על לשון תניית הסילוקין; על השוואה ללשונה של תניית הסילוקין המשנית; על העובדה כי המנוח היה מלווה בייעוץ משפטי בעת עריכת הצוואה; ועל הצורך לפרש תניות מעין אלה בצמצום, בשים לב לפגיעתן בזכות הגישה לערכאות. השופט ויצנבליט ציין כי "על רצון המנוח להרחיב את תחולת תניית הסילוקין גם לגבי איסור על תביעות נגד מסת העיזבון כפי שהוא רואה אותה, לבוא לידי ביטוי מפורש יחסית" (ראו: פסק הדין קמא, בפסקה 19 לפסק דינו של השופט ויצנבליט).
- שנית, השופט ויצנבליט קבע כי "מבחן תום הלב והסבירות" חל גם ביחס לתניות אי-תביעה: כלומר, יש להפעילו גם כאשר מדובר בתביעות בקשר למסת העיזבון. זאת, לאור האמור בעניין יונה, ובהתחשב בפגיעה בזכות הגישה לערכאות של הזוכה. בניגוד לדעתו של השופט שילה, השופט ויצנבליט סבר כי "הבחירה המתוארת שניתנת ליורש במקרה של תניית סילוקין העוסקת בתקיפת מסת העיזבון, ותיאורה כבחירה פשוטה ולגיטימית שניתנת בידיו, אינה משקפת את מורכבות היחסים בין הנוגעים בדבר ואת הסיכונים העומדים על הפרק, ועשויה להביא לתוצאות פסולות" אשר כוללות ״פגיעה שאינה מידתית בזכות הגישה לערכאות של היורש" (ראו: פסק הדין קמא, בפסקה 27 לפסק דינו של השופט ויצנבליט). כדוגמה לאותם מצבים מורכבים, ציין השופט ויצנבליט, למשל, את המקרה של ידועה בציבור, אשר צריכה לבצע בחירה כאמור (בין התביעה הרכושית לבין העיזבון) כאשר היא אינה יודעת האם תוכר כעונה על הגדרת "ידועה בציבור" ואף אינה יודעת מהו שווי העיזבון ומהו שוויים של הנכסים המשותפים. לצד זאת, השופט ויצנבליט קבע כי יש להכיר בחריג לכלל זה לפיו כאשר מדובר בתניית אי-תביעה אשר "אוסרת על הגשת תביעה קניינית בטוחה ובהירה לגבי נכס מוגדר [...] תניית הסילוקין תיאכף ללא מגבלה בדבר תום הלב והסבירות" (ראו: פסק הדין קמא, בפסקה 34 לפסק דינו של השופט ויצנבליט). בכל הנוגע למקרה דנן, השופט ויצנבליט קבע כי תביעת המבקשת היתה סבירה והוגשה בתום לב.
- השופט אליהו, שכאמור הצטרף לעמדתו של השופט שילה, הוסיף ביחס לעמדתו של השופט ויצנבליט כי "עולם המשפט אינו בגדר מדע מדויק, והגשת כל הליך משפטי, כרוכה בנטילת סיכון בשיעור כזה או אחר [...] ובכל מקרה ניתן להתגבר עליו או לצמצמו באמצעות פנייה לגורם מקצועי, שמאי, רואה חשבון וכו' לשם קבלת החלטה מושכלת בבחירה בין האפשרות להסתפק בחלק שצווה המנוח לאותו זוכה בצוואתו או להגיש תביעה לקבלת זכויותיו" (ראו: פסק הדין קמא, בפסקה 13 לפסק דינו של השופט אליהו). עוד הוסיף, כי החלת "מבחן תום הלב והסבירות" ביחס לתניות אי-תביעה תוביל לפגיעה בעיקרון של הגשמת רצון המצווה.
- כאן המקום לפרט על אודות ההליך שלפנינו.
טענות הצדדים
- על פסק דינו של בית המשפט המחוזי הוגשה בקשת רשות הערעור המונחת לפנינו. המבקשת מיקדה בקשה זו בטענה כי אין להפעיל כלפיה את תניית הסילוקין (ללא התייחסות להכרעות שניתנו בדבר היקף חלקה ברכוש המשותף).
- המבקשת טוענת כי במקרה דנן מתעוררת שאלה משפטית עקרונית ביחס לאופן בו יש להפעיל תניות סילוקין, ובפרט ביחס להבחנה בין סוגי התניות השונים. עוד טוענת המבקשת כי בעקבות פסיקת הערכאות דלמטה נגרמו לה עיוות דין חמור ופגיעה בזכויותיה הקנייניות והדיוניות. מטעמים אלה סבורה המבקשת כי עניינה ראוי לדיון "בגלגול שלישי".
- לגופו של עניין, המבקשת טוענת כי עלינו לאמץ את דעת המיעוט של השופט ויצנבליט. לטענתה, פרשנות נכונה של תניית הסילוקין בצוואת המנוח מלמדת כי התניה אינה מתייחסת לתביעות ביחס למסת העיזבון; ומכל מקום, כך נטען, התביעה הרכושית אינה מפעילה את תניית הסילוקין. זאת, משום שהמבקשת לא תבעה כל זכות ברכוש המנוח, כי אם רק הצהרה על זכויותיה ברכושה שלה מכוח החיים המשותפים - זכויות אשר עיזבון המנוח ממילא אינו כולל. במובן זה, המבקשת טוענת כי התביעה הרכושית לא פגעה בקיום רצונו של המנוח, ואף לא באופן החלוקה בין הזוכים כפי שהתווה המנוח בצוואתו - חלוקה אשר נקבעה באחוזים וקוימה כלשונה. המבקשת מוסיפה ומדגישה כי לא יתכן שרצונו של המנוח היה להוריש לאחרים את רכושה שלה; וכי היא זאת שביקשה את צו קיום הצוואה, כך שהיא אינה יכולה להיחשב כמי שמתנגדת לה. המבקשת טוענת כי הפעלת תניית הסילוקין כלפיה גררה פגיעה קשה בזכויותיה הרכושיות אשר נצברו במשך עשרות שנים, וכן גרמה לפגיעה מהותית בזכותה לגישה לערכאות ובתקנת הציבור.
- עוד טוענת המבקשת, כי בהתאם לפסיקת בית המשפט העליון, יש לקבוע שתניות סילוקין, באשר הן, לא תופעלנה כל אימת שמדובר בתביעה סבירה שהוגשה בתום לב, כדוגמת תביעתה-שלה. מבלי לגרוע מטענותיה האחרות, טוענת המבקשת כי משהתבררו זכויותיה ברכוש המשותף, היה על בית המשפט לענייני משפחה לאפשר לה לבחור בין רכוש זה לבין הרכוש שציווה לה המנוח.
- מנגד, המשיבים טוענים כי הבקשה דנן אינה עומדת באמות המידה המחמירות לקבלת רשות ערעור "בגלגול שלישי", שכן מדובר בסכסוך משפחתי פרטני, ללא השלכות רוחב; וכי המצב המשפטי ביחס לתניות סילוקין הובהר זה מכבר בהלכה פסוקה. עוד נטען, כי למבקשת לא נגרם עיוות דין, שכן היא זכתה למלוא חלקה ברכוש המשותף.
- המשיבים טוענים כי בפני המבקשת עמדה בחירה חופשית ופשוטה בין התביעה הרכושית לבין הזכויות מכוח הצוואה ובהתאם לדין אין היא זכאית ליהנות מאלה ומאלה גם יחד. למבקשת, כך נטען, אין זכות קנויה לרשת נכס מנכסיו של המנוח; וכי האינטרס המרכזי אותו יש להגשים בכגון דא הוא קיום רצונו של המנוח כפי שבא לידי ביטוי בתניית הסילוקין. המשיבים טוענים כי העובדה שחלוקת הרכוש בצוואה נעשתה באחוזים, אין משמעותה כי רצון המנוח לא סוכל באמצעות התביעה הרכושית, שכן תביעה זאת הובילה לגריעה של מיליוני שקלים משווי החברה שהיה אמור לעבור למשיבים. לטענת המשיבים, תניית הסילוקין בענייננו מגבילה הן תביעות ביחס לתוקף הצוואה והן תביעות ביחס למסת העיזבון - זאת, כפי שנקבע כממצא עובדתי על ידי הערכאות הקודמות, וכפי שנלמד מלשונה הרחבה והגורפת של התניה ומתוכנו של כתב ההתחייבות.
- בכל הנוגע לתחולתו של "מבחן תום הלב והסבירות" ביחס לתניות אי-תביעה, המשיבים סומכים את ידיהם על דעת הרוב בבית המשפט המחוזי. לטענת המשיבים, תביעת המבקשת היתה חסרת תום לב, שכן היא הוגשה בניגוד לתניית הסילוקין, חרף ההסכמה הברורה שעוגנה בכתב ההתחייבות, ותוך פגיעה באינטרס ההסתמכות של המנוח. המשיבים מוסיפים וטוענים כי החריג אותו ביקש לקבוע שופט המיעוט בבית המשפט המחוזי נעדר אחיזה בפסיקה הקיימת.
00דיון והכרעה