0
- כאמור, השאלה שבה הוטל עלינו להכריע היא זאת: באילו תנאים תיאכף תניית סילוקין בצוואה כלפי זוכה אשר הגיש תביעה שעניינה תקיפת מסת העיזבון? האם מקום בו תביעת הזוכה היתה תביעה סבירה שהוגשה בתום לב - גם אז תופעל כלפיו תניית הסילוקין והוא ינושל מחלקו בעיזבון?
- ביחס לשאלה זאת נחלקו הדעות בפסק הדין קמא. מתן מענה לשאלה זאת הוא הכרחי לשם בירור המחלוקת בענייננו והוא בעל השלכה אופרטיבית משמעותית על התוצאה שנקבעה בפסק הדין קמא.
- לא זו אף זו: המחלוקת שנתגלעה בשאלה האמורה בין עמדות הרוב והמיעוט בבית המשפט המחוזי מציפה שאלה כללית חשובה - האם פסק דינו של בית משפט זה בעניין יונה קבע הלכה מחייבת בסוגייתנו, או שמא האמור בו בנוגע לסוגייה זו נאמר למעלה מן הצורך?
- לדעתי, לשאלה אחרונה זו יש תשובה ברורה. כאמור, בפסק הדין בעניין יונה קבעה השופטת שטרסברג-כהן כי הגשת תביעה ביחס למסת העיזבון עשויה להפעיל תניית סילוקין מסוג אי-תביעה, אולם אם מדובר בתביעה תמת-לב אשר מושתתת על טעמים סבירים - התניה לא תיאכף והזוכה לא יסולק מחלקו בעיזבון. קביעה זאת באה לצד הקביעה כי התביעה דשם ממילא אינה נחשבת לתביעה מטעם הזוכים לפי הצוואה, ולכן אינה מפעילה את תניית הסילוקין מעיקרה. ברי הוא, כי מדובר באמרת אגב. אמרת אגב זו גם לא נתמכה בניתוח משפטי ובית המשפט הקדיש לה מילים ספורות בלבד, בהתבססו על עניין אנגלמן בו, כאמור, נדונה תניית סילוקין מסוג אי-תקיפה, להבדיל מאי-תביעה. פסק הדין שניתן בעניין יונה לא קבע אפוא הלכה כללית ומחייבת באשר לגורלן של תניות סילוקין מסוג אי-תביעה.
- הדיון העקרוני האחרון בתניות סילוקין מסוגים שונים נערך בבית משפט זה לפני למעלה משלושה עשורים. כאמור, חלק מאותו דיון אשר מתייחס לשאלה הניצבת לפנינו כאן התמצה במשפטים בודדים, שנכתבו אגב אורחא, ולא נתמך באסמכתאות כלשהן. לאחר מכן, הנושא של תניות סילוקין הובא לפתחם של בתי המשפט לענייני משפחה ובתי המשפט המחוזיים במקרים בודדים בלבד ובנסיבות שונות ומגוונות (ראו, למשל: ת"ע (משפחה תל אביב-יפו) 37420-03-16 ב' נ' אלמונים [נבו] (26.6.2016); ת"ע (משפחה נצרת) 36954-12-18 פלוני נ' אלמונים [נבו] (4.2.2025)). פסקי הדין שניתנו במקרים אלו לא קבעו כללים אחידים וברורים באשר לגורלן של תניות סילוקין מסוג אי-תביעה, ואין לראות בהם משום הלכה פסוקה.
- אשר על כן, דין ברור ואחיד בסוגייתנו - כפי שהגדרתיה בראשית דבריי - אינו בנמצא.
- סוגייה זו היא סוגייה משפטית-עקרונית אשר ראויה לליבון "בגלגול שלישי" (ראו: רע"א 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3) 123 (1982)). לפיכך, בהתאם לסמכותנו לפי תקנות 138(א)(5), 149(2)(א) ו-149(2)(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018 (להלן: תקנות סד"א), אשר חלות גם על בקשות רשות ערעור בענייני משפחה מכוח תקנה 44 לתקנות בתי המשפט לענייני משפחה (סדרי דין), התשפ"א-2020, אציע לחבריי כי נדון בבקשת רשות הערעור שלפנינו כאילו ניתנה רשות והוגש ערעור על-פי הרשות שניתנה. רשות הערעור ניתנת אך ורק ביחס לשאלה העקרונית שעל הפרק, כהגדרתה בפתח דבריי, וההכרעה בשאלה זו תיעשה על בסיס הכתובים שבעלי הדין הניחו לפנינו בהתאם להחלטתי מיום 17.5.2026.
תוקפן של תניות אי-תביעה: המודלים האפשריים
- בראש הכללים המשפטיים אשר חלים במחוזותינו בענייני צוואות ניצב העיקרון של חופש הציווי (ראו: בע"מ 9085/16 פלונית נ' פלוני, פסקה יט והאסמכתאות שם [נבו] (2.3.2017); דנ"א 7818/00 אהרן נ' אהרוני, פ"ד נט(6) 653,690-688 (2005)). עיקרון העל אשר מנחה את בית המשפט בענייני צוואות הוא שמירה קפדנית על קיום רצונו של המצווה - "ויהא רצונו שרירותי, בלתי סביר, מקפח אף אכזרי ככל שיהיה" (ראו: ע"א 1212/91 קרן לב"י נ' בינשטוק, פ"ד מח(3) 705,733 (1994)). החובה לכבד את רצון המת היא ביטוי לאוטונומיית הרצון של הפרט. חובה כאמור מהווה חלק מזכותו החוקתית של כל אדם לכבוד, כאשר היא נגזרת גם מזכות הקניין של המוריש (ראו: סעיפים 2 ו-3 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו; וכן ע"א 1900/96 טלמצ'יו נ' האפוטרופוס הכללי, פ"ד נג(2) 817,826 (1999); ע"א 724/87 כלפה נ' גולד, פ"ד מח(1) 22,28 (1993)).
היטיב לתאר זאת השופט מ' חשין באלה המילים: