"אם יש עקרון-תשתית - אם תרצו: עקרון-על - במשפט הירושה, אין הוא אלא העיקרון המורנו כי אדם, כל אדם, קונה חופש לצוות מה ייעשה בעיזבונו, והעיקרון הנגזר ממנו ולפיו מצוּוִים החיים לקיים את דברי המת ורצונו. החופש לצוות והמצווה לקיים את רצון המת - שני עבריה של אותה מטבע - השניים כאחד נגזרים מכבוד האדם ומן האוטונומיה האישית הנגזרת מן הכבוד" (ראו: ע"א 4660/94 היועץ המשפטי לממשלה נ' לישיצקי, פ"ד נה(1) 88,115 (1999)).
- כפי שכבר הובהר, תניית סילוקין היא הוראה בצוואה אשר מסלקת את הזוכה לפי הצוואה מזכייתו (ראו: פגמים בצוואות, בעמ' 325). זאת, כל אימת שאותו זוכה בוחר לנקוט בהליך משפטי ביחס לצוואה, בניגוד להגבלה הספציפית עליה הורה המצווה - בין אם ההגבלה מתייחסת להתנגדות לעצם תוקפה של הצוואה בטענות אשר באות מכוח חוק הירושה (תניות אי-תקיפה); בין אם ההגבלה נוגעת לתביעות ביחס למסת העיזבון שבבסיסן עילות חיצוניות לדיני הירושה (תניות אי-תביעה); ובין אם חלות שתי ההגבלות הללו יחדיו.
- כיצד ניתן ליישב את המתח הקיים בין הצורך לאכוף את תניות הסילוקין מסוג אי-תביעה, על-מנת לקיים את דברו של המוריש עושה-הצוואה, לבין הקשיים השונים אשר תניות מסוג זה עשויות לעורר?
דיון זה ייערך כעת.
- מודל היעדר התוקף
מודל אפשרי אחד שניתן לאמץ ביחס לתניות סילוקין ככלל, ותניות אי-תביעה בפרט, הוא מודל היעדר התוקף. מודל זה מכיל בחובו כלל גורף לפיו תניות סילוקין לסוגיהן הינן נטולות תוקף ובטלות (ראו: רבין ורודס, בעמ' 597). מודל זה אומץ, למשל, בחוק שבמדינת פלורידה בארה"ב אשר קובע כי תניות סילוקין הן בלתי אכיפות מעיקרן"A provision in a will purporting to penalize any interested person for contesting the will or instituting other proceedings relating to the estate is unenforceable" ( Stat. § 732.517 (2023)) (ראו גם את החוק במדינת קליפורניה אשר מגביל את תחולתן של תניות אי-תביעה לתניות מפורשות בלבד: "A no contest clause shall only be enforced under this paragraph if the no contest clause expressly provides for that application" (Cal. Prob. Code § 21311(a)-(b) (West 2025)). - דוגמה חשובה נוספת מצויה בפסק הדין שניתן לאחרונה על ידי בית המשפט לערעורים (הערכאה העליונה) של מדינת ניו-יורק: Carlson v. Colangelo, 44 N.Y.3d 116,124 (2025) (להלן: Carlson). בפסק דין זה נאמר כך: "In addressing wills, we have explained that while in terrorem clauses are enforceable, they are not favored and [must be] strictly construed".
- גם במחוזותינו הביע המלומד מיכאל קורינאלדי הסתייגות מתניות סילוקין מסוג אי-תביעה, בציינו כי "תניית אי-תביעה מתנגשת באינטרס של היורשים, עד כדי התערבות בזכויות הקנייניות שלהם, ולפיכך, אין ליתן לה תוקף" (ראו: מגמות חדשות בדיני צוואות, בעמ' 271-270).
- סבורני, כי מודל היעדר התוקף אינו ראוי לאימוץ מאחר שהוא מבטל מניה וביה את רצון המצווה גם כאשר מדובר בצוואה שלא נפגמה בשום פגם. חשבו על מקרהו של יורש שתוקף צוואה המקנה לו חלק מנכסי המוריש, כאשר הצוואה מכילה בתוכה תניית סילוקין מהסוג של אי-תקיפה. במקרה זה, בית המשפט לא יהא רשאי לשלול מהיורש הסורר את חלקו בעיזבון גם אחרי שישתכנע שלאותו יורש לא היתה שום סיבה לתקוף את הצוואה. תוצאה זו עושה את רצון המצווה פלסתר. כך הוא גם כאשר צוואת המנוח, אשר מזכה את היורש הסורר בחלק מהעיזבון, מכילה בתוכה תניית סילוקין מהסוג של אי-תביעה. אם יתברר שטענת היורש, שביקשה לגרוע ממסת העיזבון, היתה טענת סרק, השארת היורש ברשימת הזוכים לפי הצוואה תהא מנוגדת חזיתית לרצון המוריש.
- גם מבחינת הדין המצוי אצלנו, פסיקת בית המשפט העליון לא הבחינה במפורש בין תניות אי-תקיפה לתניות אי-תביעה, וקבעה כי תניות סילוקין אינן סותרות באופן אפריורי את תקנת הציבור. כך, בעניין אנגלמן ניתן תוקף לתניית אי-תקיפה ובעניין יונה ניתן תוקף לתניית אי-תביעה.
- משכך הוא, נקודת המוצא לדיון בבקשת רשות הערעור דנן היא כי תניות סילוקין, לסוגיהן, מוחזקות כבעלות תוקף משפטי מחייב.
מודל ההפעלה המותנית
- בהקשרן של תניות אי-תקיפה, אומץ בפסיקתנו, כאמור, מודל ההפעלה המותנית. במסגרתו של מודל זה, הפעלתה של תניית הסילוקין כפופה להתנהלותו של הזוכה אשר פונה לערכאות ומעלה טענות נגד הצוואה גופה. אם בידי הזוכה עילה סבירה והוא פועל בתום לב, זכות הגישה לערכאות, כחלק מתקנת הציבור, גוברת על רצונו של המוריש למנוע הליך נגד הצוואה (ראו: רבין ורודס, בעמ' 598,609-608). כאמור, הפעלתו של "מבחן תום הלב והסבירות" במקרה של תניות אי-תקיפה משמשת כלי בידי בית המשפט אשר, בסופו של יום, נועד להבטיח את חופש הציווי ואת קיום רצונו האמיתי של המצווה. כאשר עסקינן בתניית אי-תקיפה, טענות הזוכים אשר נחסמות באמצעות התניה הן טענות בדבר עצם תוקפה של הצוואה (כדוגמת הטענות שהמצווה לא היה כשיר לצוות או שהופעלה כלפיו השפעה בלתי הוגנת, אשר באות בגדרם של סעיפים 26 ו-30 לחוק הירושה). טענות כאלה מבוססות על השאיפה לברר את רצונו האמיתי של המנוח. בבסיסן של טענות ההתנגדות כאמור לא עומדת זכות עצמאית של הזוכים, שכן לאלו אין זכות קנויה לרשת דבר מעיזבונו של המנוח (ראו: ע"א 119/89 טורנר נ' טורנר, פ"ד מה(2) 81, פסקה 5 (1991) (להלן: עניין טורנר); ע"א 1579/20 אנגל נ' פקיד שומה תל אביב, פסקה 28 [נבו] (18.8.2021)). הבטחת זכות הגישה לערכאות של הזוכים ביחס לתניות אי-תקיפה - כאשר בפיהם טענות בדבר תוקף הצוואה - לא נועדה לשמש כלי במימוש זכויותיהם האישיות ככאלה, אלא כאמצעי לבירור רצונו האמיתי של המצווה ולהגשמתו. משכך הוא, נקבע בעניין אנגלמן כי "מדיניות ציבורית נאותה צריכה לאפשר העלתן של טענות כגון אלה דווקא מטעמים של כיבוד רצון המצווה" (ראו: שם, בפסקה 6 לפסק דינו של השופט ברק).
- באופן דומה, ברוב המדינות של ארצות הברית נתקבלה הגישה שמאפשרת ליורש על פי צוואה לגבור על תניית סילוקין משני הסוגים כאשר קיימת הסתברות משמעותית מבוססת בראיות שמהלך משפטי, התוקף את התניה בתום-לב, יעלה יפה. גישה זו מסוכמת בריסטייטמנט האמריקני בזו הלשון:
"A no-contest clause, also called an in terrorem clause, is enforceable unless probable cause existed for instituting the proceeding. A no-contest clause typically provides for the rescission of any benefit to a devisee, beneficiary, or donee who challenges the validity of the document, or of a term of the document. […] Probable cause exists when, at the time of instituting the proceeding, there was evidence that would lead a reasonable person, properly informed and advised, to conclude that there was a substantial likelihood that the challenge would be successful. A factor that bears on the existence of probable cause is whether the beneficiary relied upon the advice of independent legal counsel sought in good faith after a full disclosure of the facts".