פסקי דין

רע"א 47526-05-26 ג'זל וינרוט נ' משה גרטנר

17 נובמבר 2026
הדפסה

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים
רע"א 47526-05-26
רע"א 55664-05-26
רע"א 19977-06-26

לפני: כבוד השופט דוד מינץ
כבוד השופטת יעל וילנר
כבוד השופט אלכס שטיין

המבקשים ברע"א
47526-05-26 וברע"א 55664-05-26 והמשיבים ברע"א 19977-06-26: 1. ג'זל וינרוט
2. יחיאל וינרוט
3. דוב וינרוט
4. זאב וינרוט
5. שמואל וינרוט
6. אסתר עצמון
7. חנה ציפורה לב

נגד

המשיבים ברע"א
47526-05-26 וברע"א 55664-05-26 והמבקשים ברע"א 19977-06-26:
1. משה גרטנר
2. מנדי גרטנר
3. The Mendi Gertner Trust (קרן נאמנות)
4. The Moises Gertner Trust (קרן נאמנות)

שתי בקשות רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (השופט ד' זילר) בת"א 71355-05-25 ובת"א 41172-07-25 מיום 26.2.2026; ובקשת רשות ערעור על החלטתו מיום 12.5.2026

בשם המבקשים ברע"א
47526-05-26 וברע"א 55664-05-26 והמשיבים ברע"א 19977-06-26:

עו"ד איל רוזובסקי; עו"ד אלי בורשטין;
עו"ד ליאור רייכרט; עו"ד לירון ספיר
המשיבים ברע"א
47526-05-26 וברע"א 55664-05-26 והמבקשים ברע"א 19977-06-26:

עו"ד אוריאל פרינץ; עו"ד מרינה רויזר;
עו"ד אילן גולוד; עו"ד אלעד משה; עוד נועה הדדי

פסק-דין

 

 

השופט דוד מינץ:

שלוש בקשות רשות ערעור המופנות כלפי פסק דינו והחלטתו של בית המשפט המחוזי בירושלים (השופט ד' זילר) בת"א 71355-05-25 ובת"א 41172-07-25: שתי בקשות רשות ערעור על פסק הדין מיום 26.2.2026, בו אושר חלקית פסק בוררות שניתן בהליך בין הצדדים והושב חלקו האחר לדיון לפני הבורר (להלן: פסק הדין); ובקשת רשות ערעור על החלטתו מיום 12.5.2026, בה הורה על מימוש ערובה שהופקדה להבטחת מילוי פסק הבוררות (להלן: ההחלטה בעניין הערובה).

הרקע לבקשות

  1. המבקשים ברע"א 47526-05-26 (שהם גם המשיבים ברע"א 19977-06-26 והמבקשים ברע"א 55664-05-26; להלן: היורשים) הם יורשי המנוח עו"ד יעקב וינרוט ז"ל (להלן: המנוח). המבקשים ברע"א 19977-06-26 (שהם גם המשיבים ברע"א 47526-05-26 וברע"א 55664-05-26; להלן: גרטנר) הם לקוחות לשעבר של המנוח, אשר יוצגו על ידו במסגרת הליך בוררות שניהלו מול צד שלישי (להלן: הבוררות המקבילה).  בעקבות מחלוקות שהתגלעו בין גרטנר לבין המנוח בנוגע לניהול הבוררות המקבילה, הוגשו על-ידם תביעות הדדיות אשר הופנו בהסכמה להליך בוררות לפני אותו בורר שדן בבוררות המקבילה (להלן: הליך הבוררות ו-הבורר).
  2. במהלך הליך הבוררות המנוח הלך לעולמו. בעקבות זאת פנו גרטנר לבורר בבקשה לקבוע כי היורשים יבואו כבעלי דין בהליך חלף המנוח.  היורשים בתשובתם ציינו כי על מנת לאפשר את המשך ניהול הליך הבוררות הם ימשיכו לנהלו במקום המנוח, אך הבהירו כי הם אינם באים בנעליו לעניינים החורגים מניהול הבוררות.  בהחלטת הבורר מיום 22.12.2019 נקבע כי היורשים יהיו אכן בעלי הדין חלף המנוח.
  3. בתום הליך הבוררות, ביום 12.5.2025 ניתן פסק בוררות בו קבע הבורר כי המנוח נמנע מלהשיב לגרטנר כספים בסך של 37,500,000 דולר ארה"ב שהועברו אליו בנאמנות, ועל כן על המנוח והיורשים לשלם לגרטנר סכום זה "ביחד ולחוד" (להלן: פסק הבוררות או הפסק). גרטנר הגישו לבית המשפט המחוזי בקשה לאישור פסק הבוררות (להלן: בקשת האישור) ואילו היורשים מצִדם הגישו בקשה לביטולו (להלן: בקשת הביטול).
  4. בקשת הביטול נסמכה על שתי טענות מרכזיות. האחת, כי היורשים הפכו לצד להליך הבוררות רק כדי לאפשר את המשך ניהולו, ולבורר לא הייתה סמכות לדון באחריותם האישית לחובות עיזבון המנוח (להלן גם: העיזבון).  נטען בהקשר זה כי בהתאם להוראות חוק הירושה, התשכ"ה-1965 (להלן: חוק הירושה), תנאי להטלת חיוב אישי על יורשים בגין חובות העיזבון הוא כי העיזבון חולק; וכאשר נמצא שיש מקום לחייב יורש באופן אישי, גובה החיוב מושפע משוויו של העיזבון ומהשאלה האם זומנו נושי המוריש להודיע על תביעותיהם.  מדובר אפוא בשאלות עובדתיות החורגות מהמחלוקת המקורית שהופנתה אל הבורר, אשר הצורך בבירורן נולד לאחר פטירת המנוח, ועל כן גם אם היורשים באו תחתיו בהליך, אין הדבר מקנה לבורר סמכות לדון בהן במסגרת הליך הבוררות.  הטענה השנייה שהעלו היורשים בבקשת הביטול הייתה כי פסק הבוררות עומד בסתירה לקביעות עובדתיות של הבורר בבוררות המקבילה בנוגע לכספים שגרטנר העבירו למנוח, שהיה בהן כדי להקים השתק פלוגתא.  בין היתר נטען כי בעוד שבפסק הבוררות בבוררות המקבילה נקבע כי המנוח העביר חלק מהכספים לצד שמולו ניהלו גרטנר את ההליך; בבוררות דנן נקבע כי המנוח לא העביר את הכספים לצד שכנגד ועליו להשיבם לגרטנר.
  5. בסמוך להגשת בקשת האישור ובקשת הביטול הגישו גרטנר בקשה לחייב את היורשים בהפקדת ערובה להבטחת מילוי פסק הבוררות, ולהטלת עיקולים על נכסים שונים שלהם ושל המנוח. ביום 29.5.2025 הוטלו עיקולים זמניים במעמד צד אחד על הנכסים האמורים, וביום 22.10.2025 חויבו היורשים בהפקדת ערובה בסך של 7,000,000 ש"ח.

פסק דינו של בית המשפט המחוזי

  1. בפסק דינו מיום 26.2.2026 אישר בית המשפט המחוזי את פסק הבוררות בכל הנוגע לחיוב המנוח, וקיבל באופן חלקי את בקשת הביטול בכל הנוגע לחיוב היורשים תוך החזרת הדיון בעניין זה לבורר.
  2. אשר לטענה הראשונה של היורשים, שעניינה בחיובם האישי - בית המשפט קבע כי בהתאם להוראות סעיף 4 לחוק הבוררות, התשכ"ח-1968 (להלן: חוק הבוררות) הקובע כי "הסכם בוררות וסמכותו של בורר על פיו כוחם יפה גם לגבי חליפיהם של הצדדים להסכם [...]", כוחו של הסכם בוררות יפה גם לגבי חליפיהם של הצדדים, ובמקרה דנן היורשים הם אכן חליפיו של המנוח לעניין המחלוקות הכספיות בינו לבין גרטנר. עם זאת לא ברור האם די בסעיף 4 לחוק הבוררות לבדו כדי להקנות לבורר סמכות לדון בחיובם של היורשים באופן אישי.  מחד גיסא, יש יסוד לסברה שלפיה מקום שבו יורשים הופכים לצד להליך בוררות מכוח היותם חליפים, יש לראותם כמי שנכנסים אליו "על מנת לסיימו", באופן שתידון בו גם אחריותם האישית מבלי שיהיה צורך לנקוט נגדם הליך נוסף ועצמאי כדי לברר חבות זו.  מסקנה זו מתיישבת עם תכליתו של סעיף 4 לחוק הבוררות להבטיח את יעילות ההליך - תכלית שתסוכל אם כל אימת שמעורב בהליך עיזבון, לא ניתן יהיה להביא לפתרון שלם וסופי של הסכסוך ונדרש יהיה לנקוט הליך נוסף נגד היורשים לצורך בירור חבותם האישית.  המסקנה האמורה אף מתיישבת עם העובדה שעיזבון אינו אישיות משפטית, ועל כן מקום שבו הלך בעל דין לעולמו, יורשו נכנס במקומו כבעל דין בין אם העיזבון חולק ובין אם לאו.  מאידך גיסא, לא ניתן להתעלם מקושי במתן פרשנות גורפת לסעיף 4 לחוק הבוררות, שלפיה יורש יוכפף לקביעות הליך בוררות גם בנוגע לאחריותו האישית לחובות העיזבון, הגם שהוא לא הסכים לתנאי הבוררות ולא היה חלק מעיצוב תנאיה.

 

  1. למרות האמור, סבר בית המשפט כי בנסיבות העניין אין הכרח להכריע בשאלה האמורה, מאחר שבמקרה דנן הבורר אכן קנה סמכות לדון באחריותם האישית של היורשים. זאת שכן הסכם הבוררות בין המנוח לבין גרטנר נוסח באופן רחב שעשוי לכלול גם חיוב אישי של היורשים; היורשים לא מחו בזמן אמת על ההחלטה לצרפם להליך, הגם שזו ניתנה לאחר שהונחה לפני הבורר שאלת סמכותו לחייבם באופן אישי; ובהתאם להלכה הפסוקה, ניתן לצרף להליך בוררות גם בעלי דין שאינם חתומים על הסכם הבוררות אם נמצא שהסכימו לו מבחינה מהותית ("מעגל ההרחבה השלישי"), וכך היה בענייננו לנוכח מצגים שהציגו היורשים בהליכים אחרים.  על רקע זה, נקבע כי אין לקבל טענה מפי היורשים שלפיה יש לנהל את ההליך ב"שתי פעימות".  חרף זאת, בית המשפט מצא כי חיובם האישי של היורשים בפסק הבוררות נעשה מבלי שגרטנר העלו טענה בעניין או ביקשו לתקן את כתבי טענותיהם לאחר צירוף היורשים, ומבלי שנערך הבירור העובדתי הכרוך בכך.  לפיכך נקבע כי קמה עילת הביטול הקבועה בסעיף 24(4) לחוק הבוררות שעניינה באי-מתן הזדמנות נאותה לטעון טענות או להביא ראיות, שכן משעה שלא הועלה טיעון ברור על ידי גרטנר בסוגיה, גם לא ניתן מענה בעניין מצד היורשים; עילת הביטול הקבועה בסעיף 24(6) שעניינה בהיעדר מתן הנמקה לפסק הבוררות, שעה שהבורר לא נימק את החלטתו לחייב את היורשים באופן אישי; ועילת הביטול הקבועה בסעיף 24(9) שעניינה בפסק בוררות המנוגד לתקנת הציבור, מאחר שהיורשים חויבו בסכום הגבוה מנתח העיזבון שירשו.  לצד זאת צוין כי אין בהתקיימותן של העילות האמורות כדי להביא לביטול פסק הבוררות, וכי נוכח סמכותו העקרונית של הבורר לדון בעניין, הדרך הנאותה לצעוד בה היא בדרך של השבת העניין לפתחו.
  2. אשר לטענה השנייה של היורשים, שעניינה ביחס הקיים בין פסק הבוררות מושא דיוננו לבין פסק הבוררות בבוררות המקבילה - נקבע כי אף שישנם ממצאים סותרים בין הכרעת הבורר בהליך הבוררות לבין הכרעתו בבוררות המקבילה, מדובר בבוררויות נפרדות שבבסיסן שאלות וראיות שונות, דבר המסביר את הסתירה האמורה. כמו כן, ההכרעה בשאלות העובדתיות הרלוונטיות בבוררות המקבילה לא נדרשה לצורך ההכרעה הסופית בה ולכן, בניגוד לטענת היורשים, לא נוצר השתק פלוגתא.  נוסף על כך היורשים לא ביקשו לעכב את הליך הבוררות עד לסיום בירור הבוררות המקבילה ואף לא טענו לסתירה בין שני פסקי הבוררות בסמוך לאחר מתן פסק הבורר בבוררות המקבילה, וגם מטעם זה דין הטענה לקיומו של השתק להידחות.
  3. בסיכומו של דבר הורה בית המשפט על אישור פסק הבוררות בכל הנוגע לעיזבון המנוח, ועל השבת הדיון אל הבורר להכרעה בעניין חבותם האישית של היורשים לחובות העיזבון.

ההחלטה בעניין הערובה

  1. בעקבות מתן פסק הדין פנו גרטנר לבית המשפט המחוזי בבקשה להעביר לידיהם את הערובה שהפקידו היורשים בעקבות הגשת בקשת הביטול; לממש את העיקולים אשר הוטלו על נכסי העיזבון; ולהותיר את העיקולים אשר הוטלו על נכסי היורשים עד להכרעה בפסק הבורר המשלים באשר לחבותם האישית. היורשים התנגדו לבקשה בטענה כי הם הפקידו את הערובה כדי להבטיח מימוש פסק בוררות שניתן נגדם, ואין לממשה שעה שחיובם האישי בחובות המנוח בוטל והוחזר לדיון לפני הבורר; כי הם נעזרו לצורך הפקדתה בצדדים שלישיים; כי עיזבון אינו אישיות משפטית ולכן חיובו אינו מעשי כל עוד אין אפשרות לחייב את יורשיו; וכי העיקולים שהוטלו על נכסיהם האישיים של היורשים פקעו ביום מתן פסק הדין עם ביטול חיובם האישי.
  2. ביום 12.5.2026 נעתר בית המשפט לבקשה בכל הנוגע לערובה, ודחה אותה בכל הנוגע לעיקולים. אשר לערובה, נקבע כי בקשת הביטול הוגשה על ידי היורשים הן בשם העיזבון בנוגע לחיובו והן בשמם ובנוגע לחיובם האישי, והיא נועדה כדי להבטיח את קיום פסק הבוררות כלפי מי מהם אם בקשת הביטול תידחה.  לפיכך אין לקבל את טענות היורשים בעניין זה.  יתר על כן, היורשים מושתקים מלטעון שאין לראות את פסק הבוררות ככזה שנוגע לעיזבון עצמו, שעה שכך הם טענו לאורך הדיונים בבקשה לביטול.  לפיכך, מעת שבקשת הביטול נדחתה בכל הנוגע לחובות העיזבון, יש מקום להעברת הערובה לידי גרטנר, ואין בטענה כי מקורה של הערובה בצדדים שלישיים כדי לשנות ממסקנה זו.  אשר לעיקולים שהוטלו על נכסי היורשים עצמם, נקבע כי משעה שחיובם האישי בוטל, העילה להטלת העיקולים נגדם פקעה.  אשר לעיקולים שהוטלו על נכסי העיזבון, נקבע כי דרך המלך לביצוע עיקול זמני אינה באמצעות בית המשפט אלא הליך הוצאה לפועל; וכי קיימת אי-ודאות בכל הנוגע לאופן שבו ניתן לממש את פסק הדין כלפי נכסי העיזבון, משום שלא ידוע אם העיזבון חולק ומי האחראי לחובותיו.  לפיכך יש להמתין עד להכרעה בעניין חבותם האישית של היורשים קודם שניתן יהיה לנקוט בהליכי אכיפה אופרטיביים.
  3. מכאן הבקשות שלפנינו, אשר כאמור שתיים מהן מופנות כלפי פסק הדין, ואחת מהן מופנית כלפי ההחלטה בעניין הערובה. טענות הצדדים בשלוש הבקשות האמורות מתמקדות בשלושה רכיבים עיקריים: חיובם האישי של היורשים; היחס בין פסק הבוררות מושא ענייננו לבין פסק הבוררות בבוררות המקבילה; והעברת הערובה שהפקידו היורשים לידיהם של גרטנר.  על מנת שעיני הקורא תרוצנה בקריאת פסק הדין, אפרט תחילה את טענות הצדדים מזה ומזה בנוגע לחבות האישית של היורשים, לאחר מכן אפנה לטענותיהם לגבי היחס בין פסקי הבוררות, ולבסוף אפרט את טענותיהם בנוגע לערובה.

טענות הצדדים - חיובם האישי של היורשים

  1. לטענת היורשים, בצדק קבע בית המשפט המחוזי שחיוב אישי של יורשים מצריך בירור עובדתי בנוגע להתקיימותם של תנאים שונים כגון עצם חלוקת העיזבון, שווי נכסיו ועוד - תנאים שלא נטענו ולא הוכחו על ידי גרטנר. עם זאת, שגה בית המשפט בקבעו כי לבורר קמה סמכות לדון בהתקיימותם של תנאים אלה, ובהשבת ההליך לפתחו.
  2. ראשית נטען כי לא היה מקום להימנע מלהכריע בשאלה אם סעיף 4 לחוק הבוררות יכול להקנות לבורר סמכות לדון בחבות אישית של יורשים. מדובר בסוגיה עקרונית בעלת השלכות רוחב, שהכרעה בה הייתה מביאה לתוצאה שונה מזו שאליה הגיע בית המשפט בפסק דינו.  נטען בהקשר זה, כי סעיף 4 לחוק הבוררות נועד למנוע סיכול של בירור המחלוקת המקורית, בעוד ששאלת חבותם האישית של יורשים כלפי נושה היא מחלוקת אחרת, מאוחרת ונבדלת מהמחלוקת המקורית שנתגלעה בין הנושה לבין המנוח; הכפופה לתנאים עובדתיים מאוחרים להסכם הבוררות ולעילות שמקורן בחוק הירושה; ואשר אינה נבלעת בבירור המחלוקת המקורית בין המנוח לנושה.  זאת בפרט שעה שהיורשים מעולם לא הסכימו לבררה בבוררות.  לפיכך הקביעה כי היורשים הם חליפי המנוח מכוח הסעיף האמור יכולה לחייב לכל היותר את בירור החיוב של המנוח, אך לא את חיובם האישי.
  3. כמו כן נטען כי שגה בית המשפט כשקבע כי בנסיבות העניין קמה לבורר סמכות לדון בחבותם האישית של היורשים. בעניין זה נטען בין היתר, כי היורשים מעולם לא הסכימו להיות צד להסכם ואין בנוסחו הרחב ככל שיהיה של הסכם הבוררות כדי לשנות מכך; כי לפי לשון הסכם הבוררות בין המנוח לבין גרטנר כלל לא ניתן ללמוד על הסכמה לדון בחבותם האישית של היורשים לאחר מותו; כי היורשים לא חלקו על צירופם להליך כחליפי המנוח וממילא לא הייתה להם כל סיבה למחות על החלטת הבורר בעניין זה; כי ההחלטה לצרפם להליך כלל לא עסקה בשאלת חיובם האישי; כי הקביעה שהם מושתקים מלטעון בעניין חיובם האישי אינה מתיישבת עם הקביעה שלפיה שאלת חבותם לא עלתה מפורשות בהליך; כי גם אם הבורר היה מכריע כי קמה לו סמכות, המקום לתקיפת הכרעה זו הוא במסגרת בקשת ביטול לאחר מתן הפסק; כי הדיון בשאלת צירופם של היורשים להליך מכוח "מעגל ההרחבה השלישי" מיותר בהינתן שהם ממילא צד להליך מכוח היותם חליפים; וכי אמירות היורשים כלל אינן מקימות השתק כלפיהם.
  4. עוד טענו היורשים כי אף אם לבורר הייתה סמכות לדון בחבותם האישית, היא מוצתה בהליך מולו. על כן, אין לאפשר לגרטנר לערוך "מקצה שיפורים" ולטעון כעת טענות שלא טענו לפניו בהזדמנות הראשונה כדי לחייב את היורשים באופן אישי בחובות המנוח על פי דיני הירושה.  כמו כן, אין להשיב את הדיון לבורר שהוציא תחת ידו פסק בוררות המנוגד לתקנת הציבור.
  5. גרטנר מצדם סמכו ידיהם על קביעת בית המשפט כי הבורר קנה סמכות לדון בחבותם האישית של היורשים, אולם סברו כי הוא שגה כאשר ביטל את חיובם האישי והשיב את הדיון בעניין זה לבורר.
  6. אשר לסוגיית הסמכות, נטען כי הכרעת בית המשפט הושתתה על נסיבותיו הפרטניות של המקרה ואין מקום להתערב בה. לשון ההסכם רחבה ותומכת בפרשנות שלפיה הייתה לבורר סמכות לדון בחבותם האישית, כאשר בניגוד לנטען, חיובם האישי של היורשים אינו בגדר מחלוקת מאוחרת וחיצונית לסכסוך בין המנוח לבין גרטנר.  כמו כן, מצגיהם השונים של היורשים אכן מצדיקים את הכללתם בהליך הבוררות.  מכל מקום, שעה שהיורשים נמנעו מלטעון כי סמכות הבורר מוגבלת לאורך כל הליך הבוררות, הם מושתקים מלהעלות טענות בעניין כעת.
  7. אשר לביטול חיובם האישי של היורשים ולהשבת הדיון לבורר, נטען כי פסק הדין מרחיב את עילות הביטול שבחוק הבוררות ובכך מביא לפגיעה משמעותית במוסד הבוררות ולעינוי דין מתמשך. מבלי למצות, נטען כי החלטת הבורר לפיה היורשים יהיו בעלי דין חלף המנוח הייתה מפורשת וברורה; כי ליורשים קמה הזכות להגיש כתבי טענות נוספים לאחר צירופם להליך ולטעון כי אין לחייבם באופן אישי, אך הם בחרו במכוון שלא לעשות כן במטרה לשמור על עמימות בכל הנוגע לשווי העיזבון; כי גרטנר טענו במפורש לאורך ההליך שבכוונתם לבקש את חיוב היורשים באופן אישי; וכי טענות להגבלת חבותם האישית של היורשים הן טענות הגנה מובהקות שאין לאפשר לטעון אותן רק לאחר סיום ההליך.  לאור כל האמור, לא היה מקום לומר שנגרמה פגיעה מהותית בזכות הטיעון של היורשים או בכללי הצדק הטבעי.  זאת ועוד, לא היה מקום לקבוע כי נפל פגם במישור ההנמקה של פסק הבוררות, שכן חיובם האישי של היורשים מהווה תוצאה משפטית ישירה של כניסתם לנעליו של המנוח ולפיכך אינו דרוש הנמקה.  מכל מקום, לכל היותר היה על בית המשפט להשיב את הפסק לבורר להשלמת הנמקתו.  נוסף על האמור, גם לא היה מקום לקבוע כי פסק הבוררות נוגד את תקנת הציבור, שכן מדובר בעילת ביטול השמורה למקרים חריגים והעוסקת בתוכן הפסק ולא באופן ניהול הליך.
  8. לבסוף טענו גרטנר כי יש לדחות את טענת היורשים שלפיה עילתם של גרטנר נגדם כבר מוצתה בהליך הבוררות שהתקיים, שכן היא עומדת בסתירה לטענותיהם לפיהן נשללה מהם זכות הטיעון בנוגע לחבותם האישית.

טענות הצדדים - היחס בין פסקי הבוררות

  1. לטענת היורשים, שגה בית המשפט כשקבע כי הליך הבוררות והליך הבוררות המקבילה הם הליכים נפרדים, שכן הם קשורים זה לזה ונסבים על מחלוקת זהה ועל תשתית זהה. כמו כן, בניגוד לקביעת בית המשפט, ההכרעות העובדתיות היו חיוניות לפסק הבוררות בבוררות המקבילה, ולכן הן מקימות השתק פלוגתא הגנתי לטובתם.  לגישת היורשים, הסתירה בין פסקי הבוררות יוצרת תוצאה קשה המנוגדת לתקנת הציבור, ואין בנימוקי בית המשפט כדי ליישב את הסתירה.  בית המשפט גם שגה כשזקף לחובת היורשים את העובדה שלא העלו טענות למעשה בית דין לפני הבורר בזמן אמת, שכן הסיכומים בבוררות דנן הוגשו טרם ניתן פסק הבוררות בבוררות המקבילה.
  2. מנגד לגישת גרטנר, קביעותיו של בית המשפט בנוגע לסתירות בין פסקי הבוררות מבוססות על ממצאים עובדתיים ועל בחינה של שני פסקי הבוררות, ועל כן אין להתערב בהן. טענות היורשים הן גם ערעוריות במהותן ואינן מצדיקות מתן רשות ערעור.  אף לגופן של הטענות יש לדחותן, שעה שנקבע כי תוצאת הבוררות המקבילה לא הושפעה מהקביעות העובדתיות שנטען לגביהן כי הן סותרות את קביעותיו העובדתיות של הבורר בהליך הבוררות, ועל כן לא מתקיימים התנאים להשתק פלוגתא.

טענות הצדדים - העברת הערובה לגרטנר

  1. לטענת היורשים, קביעות בית המשפט בעניין העברת הערובה לגרטנר סותרות זו את זו כאשר מחד גיסא נקבע כי עיזבון אינו ישות משפטית וכי אין בנמצא חוב של היורשים כלפי גרטנר, ומאידך גיסא נקבע כי לעיזבון חוב כלפי גרטנר ולכן יש להעביר לידיהם את הערובה אשר הופקדה על ידי היורשים. נטען בהקשר זה כי אין בהסכמת היורשים לעצם קיומו של חוב של המנוח כלפי גרטנר כדי ליישב את הסתירה האמורה; כי עיזבון אינו "בעל דין" שנגדו ניתן פסק הבוררות והערובה שהופקדה לפי חוק הבוררות לא נועדה כדי להבטיח את קיום הפסק נגדו; וכי בעת הזו על פי דיני הירושה למעשה אין בנמצא כל אישיות משפטית החבה מכוח פסק הבוררות כלפי גרטנר ולכן לא היה מקום להעברת הערובה לידיהם.  בנוסף, החלטת בית המשפט כוללת סתירות פנימיות בנוגע לשאלה אם אכן חולק העיזבון אם לאו.
  2. גרטנר מצִדם סמכו ידם על החלטת בית המשפט המחוזי. בין היתר נטען כי ההחלטה מבוססת על הדין בכל הנוגע להפקדת ערובה, ונסמכת על ממצאים שבעובדה ובכללם כי הבקשה לביטול לא נגעה רק לחיובם באופן אישי אלא גם לחיוב העיזבון.  כמו כן, בניגוד למשתמע מטענות היורשים, פסק הבוררות בר-אכיפה ביחס לנכסי העיזבון ואין מחלוקת שעל היורשים לשלם לגרטנר חוב לכל הפחות בשווי העיזבון.  בעניין זה, לא ניתן לטעון מחד גיסא שהעיזבון אינו אישיות משפטית ואין לו חובות, ומאידך גיסא שגם היורשים לא חייבים דבר.  יש גם בטענות היורשים משום חוסר תום לב שכן הם לא ערערו על ההחלטה שהורתה להם להפקיד את הערובה כתנאי לבירור בקשת הביטול, אך משעה שבקשתם נדחתה הם טענו כי לא ניתן להשתמש בכספים שהפקידו.  לבסוף, ובניגוד לטענת היורשים, בית המשפט לא ייחס חובות לעיזבון ולא התייחס אליו כאל אישיות משפטית.  עיזבון הוא מסת הזכויות והחובות שהותיר אחריו המנוח עם לכתו לעולמו ולפיכך נושה רשאי לפעול לגביית חובות העיזבון באמצעות פתיחת הליכים כלפי נכסי העיזבון שבידי היורשים.

דיון והכרעה

  1. לאחר עיון בפסק הדין, בהחלטה בעניין הערובה, בבקשות רשות הערעור ובתשובות להן, הגעתי לכלל מסקנה כי יש ליתן רשות ערעור בסוגיה אחת מבין שלוש הסוגיות העולות בבקשות - סוגיית סמכותו של בורר לדון בחיובם האישי של יורשים שבאים בנעליו של מנוח כחליפים מכוח סעיף 4 לחוק הבוררות. בעניין זה החלטתי לעשות שימוש בסמכות הנתונה לי מכוח תקנה 149(2)(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018, ליתן רשות ערעור, ולדון בו כאילו הוגש ערעור לפי הרשות שניתנה.
  2. רשות ערעור בענייני בוררות שמורה למקרים חריגים שבהם מתעוררת שאלה משפטית עקרונית או ציבורית החורגת מעניינם של הצדדים או כאשר נדרשת התערבות משיקולי צדק או לשם מניעת עיוות דין (ראו לדוגמה: רע"א 66369-02-25 תאי השקעות וסחר בע"מ נ' פישמן‏, פסקה 9 (‏2.7.2025‏) (להלן: עניין תאי השקעות); רע"א 4146/23 פלסיו נכסים בע"מ נ' פדלון לבניין והשקעות ‏(‏ר&ע‏)‏ 1982 בע"מ, פסקה 10 לחוות דעתי (‏13.6.2024)). בענייננו, הסוגיה האמורה אכן מעוררת שאלה משפטית עקרונית ועל כן מקרה זה נכנס לגדרם של אותם מקרים חריגים המצדיקים מתן רשות ערעור.  מנגד, יתר טענות היורשים בבקשותיהם אינן עומדות באמות מידה אלה.  הן הטענות לקיומן של סתירות בין פסק הבוררות לבין הפסק בבוררות המקבילה, והן הטענות באשר למימוש הערובה, הן טענות ערעוריות במהותן אשר אינן מקימות עילה למתן רשות ערעור (וראו לדוגמה לאחרונה: רע"א 39387-07-26 נתן רסקין חברת עו"ד נ' שרון נהב חקלאי מניב בע"מ (9.8.2026); רע"א 24621-07-26 זרועה מושב עובדים להתיישבות חקלאית שיתופית בע"מ נ' אלבז (30.7.2026)).
  3. אפנה אפוא לשאלה העקרונית הניצבת במוקד ענייננו, הנוגעת לגבולות סמכותו של בורר כלפי יורש-חליף של צד להסכם בוררות, ובפרט לסמכותו לחייב את היורש באופן אישי בחובות העיזבון.
  4. מושכלות יסוד הן כי הליך בוררות יונק את כוחו מהסכמת הצדדים לברר את המחלוקות ביניהם לפני בורר. יסוד ההסכמה הוא היסוד המכונן של הבוררות והוא זה שמעניק לה חיות (ראו מיני רבים: עניין תאי השקעות, פסקה 10; רע"א 18749-09-24 ספרין נ' וולק, פסקה 13 (‏13.1.2025‏)).  מיסוד ההסכמה נובעים שני עקרונות חשובים: האחד, כי סמכותו של בורר יפה אך כלפי הצדדים להסכם הבוררות (עניין תאי השקעות, שם; רע"א 1950/20 יפה נ' דיאמנט, פסקה 14 (10.5.2020‏)); והשני, כי סמכותו של בורר מתפרשת אך ורק על פני הסוגיות אשר נמסרו להכרעתו על ידי הצדדים (רע"א 8930/22 אחים פתחי חברה לבניה בע"מ נ' מ.ר.ר.ג. יזמות בע"מ‏, פסקה 9 (‏24.4.2023‏); רע"א 4095/12 מגנזי תשתיות ב.ג.מ בע"מ נ' סקיק חברה לעבודות עפר ופיתוח בע"מ, פסקאות 19-16 (13.11.2012); רע"א 2638/18 חברה פלונית נ' שותפות פלונית, פסקה 14 (6.5.2018) (להלן: עניין חברה פלונית)).
  5. לעקרון הראשון בדבר תחולת הבוררות כלפי הצדדים להסכם הבוררות בלבד, קיימים מספר חריגים (להרחבה ראו: עניין תאי השקעות; רע"א 3925/12 רונן נ' כהן (‏17.6.2013‏) (להלן: עניין רונן); וראו גם, למשל: רע"א 1030/15 דדון נ' חדד‏, פסקה 9 (‏18.8.2015‏); רע"א 6574/13 עמרם נ' רגב, פסקה י (‏3.12.2013‏)). אחד מאותם חריגים מעוגן בסעיף 4 לחוק הבוררות (שחלקו צוטט לעיל), המורה כי:

הסכם בוררות וסמכותו של בורר על פיו כוחם יפה גם לגבי חליפיהם של הצדדים להסכם, וסמכותו של בורר על פי הסכם בוררות מוקנית גם לבורר חליף, והכל כשאין כוונה אחרת משתמעת מן ההסכם.

1
2...6עמוד הבא
Skip to content