אחריות כדי כל העזבון
- (א) חולק העזבון בלי שהוזמנו הנושים ובלי שסולקו החובות שהיו ידועים בזמן החלוקה, אחראי כל יורש לחובות שלא סולקו כדי שוויו של כל העזבון בזמן החלוקה; אולם אם הוכיח שלא ידע על חוב פלוני בזמן החלוקה, יהיה אחראי לו רק כדי שוויו של מה שקיבל מן העזבון.
(ב) הוכחת שוויו של העזבון או של מה שיורש קיבל מן העזבון - על היורש.
מהוראות אלה עולה כי מקום שבו אדם שהלך לעולמו הותיר אחריו חובות, אלה אינם בהכרח עוברים ליורשים במובן זה שהם עצמם נדרשים לשאת בהם, ודאי לא באופן מלא ולא באופן אוטומטי. כל אימת שהעיזבון טרם חולק, כל חוב של העיזבון ייפרע מנכסי העיזבון בלבד, ולא מנכסיהם האישיים של היורשים; וגם לאחר חלוקת העיזבון, ייחוס חובותיו של המנוח ליורשיו באמצעות ירידה לנכסיהם האישיים הוא מוגבל, ויכול - בהתקיים תנאים שונים - להגיע לכל היותר לגובה שווי העיזבון בזמן החלוקה (וראו גם: ע"א 125/89 רו"ח עובדיה בלס - מפרק חברת קופל טורס בע"מ נ' עיזבון המנוחה רוזה רוזנברג ז"ל, פ"ד מו(4) 441,452 (1992); ע"א 8265/03 אברמן נ' מנהל מס שבח מקרקעין, פ"ד נט(4) 180,191 (2005) (להלן: עניין אברמן); ע"א 810/77 דרויש נ' לוסטהאוז, פ"ד לג(3) 355,359-358 (1979); ע"א 865/76 לופז נ' שושני, פ"ד לא(3) 748,754-753 (1977) (להלן: עניין לופז); ע"א 110/89 הכונס הרשמי כמפרק בנק צפון אמריקה בע"מ (בפירוק) נ' גלבוע, פ"ד מו(3) 638,641 (1992) (להלן: עניין גלבוע)).
- לפיכך, כאשר ניתן פסק בוררות שבמסגרתו נקבעה חבות של המוריש שהתגבשה ערב מותו, יש בו כדי לייצר חוב בר-תוקף של העיזבון - שהאחראי לסלק אותו הוא היורש (וראו בהקשר זה גם: סעיפים 82 ו-124-123 לחוק הירושה); אך הוא לא בהכרח יהיה חייב לשאת בו באופן אישי. אמנם בנסיבות מסוימות היורש עשוי לחוב בכך, אולם הדבר תלוי במגוון רחב של משתנים - ובכללם עצם חלוקת העיזבון, שוויו, חלקו של היורש בעיזבון והזמנת נושי המוריש.
- מטבע הדברים, העובדה שאחריותו האישית של החליף-היורש לשאת בחובות העיזבון שייקבעו בפסק הבוררות אינה ברורה מאליה ותלויה במגוון שאלות עובדתיות, היא עשויה להוות כר פורה למחלוקות בין הצדדים, היורש מזה והנושה מזה. אכן עניין זה אינו ייחודי למקרים שבהם מדובר בהליכים המתנהלים בבוררות, והוא עשוי להתעורר גם ביחס למימוש פסקי דין שניתנו על ידי בית משפט (וראו לדוגמה: עניין לופז, בעמ' 754-753). ואולם בשונה מהליכים בבית המשפט, במסגרתם ככלל אין מניעה לערוך בירור של סוגיות מעין אלה במסגרת בירור המחלוקת עצמה או במסגרת תביעה נוספת שתוגש לאותו בית משפט - בבוררות ניתן לעשות כן רק אם ניתנה לכך הסכמה מאת היורש-החליף. הטעם לכך נעוץ בעובדה שהכרעה במחלוקות בנוגע לאחריותו האישית של היורש לשאת בחוב נסובה על פעולותיו ומעשיו של היורש עצמו ומערבת אותו שלא כחליף אלא כבעל דין עצמאי. וככזו, כלל לא ניתן למסרה לבורר במסגרת הסכם בוררות שהיורש אינו צד לו. הסכמתו של היורש היא תנאי מכונן על מנת להקנות לבורר סמכות להכריע בחבותו האישית, ואין בעובדה שהוא נכנס כחליף להליך כדי לעקוף את הצורך בהסכמה זו. ההסכמה יכולה להיות מפורשת והיא אף יכולה להיות משתמעת (וראו לעניין "מעגלי הרחבה" שהוכרו בפסיקה: עניין תאי השקעות, פסקה 10; עניין רונן). ברם בהיעדר הסכמה, אף אם בתניית הבוררות המקורית שבין המוריש לבין בעל הדין שכנגד נכללה הוראה מפורשת שלפיה סוגיות הנוגעות להטלת אחריות אישית על יורשי המוריש גם הן יתבררו בבוררות - סמכותו של הבורר באה לכדי סיום עם ההכרעה בשאלת עצם חיובו של בעל הדין המנוח. פשיטא כי ככל שהיקף אחריותו של היורש לחובות העיזבון על פי הוראות חוק הירושה ברור ואינו שנוי במחלוקת בין הצדדים, אזי פסק הבוררות יחייב את היורש באופן אישי (בכפוף כמובן להוראות ומגבלות חוק הירושה).
- אכן, משמעות הדבר היא כי לעתים פסק הבוררות לא יהווה סוף פסוק מבחינת הנושה, והוא ייאלץ לנהל הליך נוסף ונפרד מול היורש על מנת לחייבו לשאת באופן אישי בחובות העיזבון (וראו והשוו: ע"א 8602/12 מנחם נ' גולן, פסקה 7 (16.1.2013); ע"א 4923/09 ערפאת נ' בנק הפועלים בע"מ, פסקה 5 והאסמכתאות שם (12.10.2010) (להלן: עניין ערפאת); עניין גלבוע). ברם כאמור, קיים תרחיש שכזה גם כאשר מדובר בסכסוך שהתברר מלכתחילה לפני בית משפט. מכל מקום, אין בשיקול זה כדי להתגבר על הקושי הטמון במצב שבו בורר אשר מוּנה בהסכמת המוריש והנושה, יכריע בסוגיות הנוגעות לחיובם של יורשים שלא היו צד להסכמה האמורה (וראו והשוו: עניין תאי השקעות, פסקה 28).
- לכל האמור יש להוסיף כי מקום שבו אושר פסק הבוררות על ידי בית משפט, קיימות דרכים שונות בדין המאפשרות, בנסיבות מסוימות, להביא לביצועו או למצער לקידום העניין (וראו למשל: סעיף 78 לחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז-1967 (להלן: חוק ההוצאה לפועל) ותקנה 10א לתקנות ההוצאה לפועל, התש"ם-1979 המכירים באפשרות לנקוט הליכי הוצאה לפועל נגד חייב שנפטר; סעיף 78א לחוק ההוצאה לפועל וסימן ה'1 לחוק הירושה, המעגנים מסלולים מיוחדים לגבייה מחשבון בנק של חייב שנפטר עד לסכום של 20,000 ש"ח; וסעיף 78 לחוק הירושה המאפשר לנושה לפעול למינוי מנהל עיזבון, על מנת לקדם את סילוק חובו. להרחבה ראו גם: דוד בר-אופיר הוצאה לפועל - הליכים והלכות כרך א 204-202 (מהדורה 7,2025)). אכן, לעתים עשוי הנושה להיתקל בקשיים שיצריכו נקיטת הליך משפטי נוסף, כאמור לעיל, אולם אין הדבר הכרחי בכל מקרה ומקרה.
- יטען הטוען כי ניתן לפתור את הקושי הטמון בניהול הליך בוררות נגד יורש, באמצעות הצבת העיזבון עצמו כחליף. ברם כפי שנקבע לא אחת, עיזבון איננו בגדר אישיות משפטית אלא משמש אך כינוי לכלל הנכסים, הזכויות והחובות שהותיר אדם לאחר לכתו, ואשר עוברים ליורשיו החוקיים (ראו למשל: ע"א 148/53 פנץ נ' פלדמן, פ"ד ט 1711,1719 (1955) (להלן: עניין פנץ); ע"א 395/70 מדינת ישראל נ' עראבי, פ"ד כה(2) 20,24 (1971); עניין אברמן, עמ' 189; להרחבה ראו גם: שאול שוחט, נחום פינברג ויחזקאל פלומין דיני ירושה ועיזבון 11-6 (2014)). לפיכך, כשם שנכס אינו יכול לשמש "בעל דין" בהליך משפטי, כך גם עיזבון אינו יכול לשמש ככזה (וראו לאורך השנים: עניין פנץ, עמ' 1720-1719; ע"א 181/67 גרינשפן נ' שרעבי, פ"ד כא(2) 630,639 (1967); רע"א 6590/10 עזבון המנוח פואד אשתייה ז"ל נ' מדינת ישראל - משרד הביטחון, פסקאות 7-5 (28.5.2012); רע"א 5059/10 אלום גולד בע"מ נ' דור, פסקה 10 (10.8.2010); כן ראו: אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי 1285 (מהדורה 13,2020)). אכן, בחיי המעשה, לעיתים קרובות נעשה שימוש בעיזבון כ"בעל דין" בכתבי בי-דין שונים (לרבות בהליכים המתנהלים לפני בית משפט). ברם פרקטיקה זו אינה עולה בקנה אחד עם הוראות הדין (ראו: ע"א 7717/20 מדינת ישראל - רשות מקרקעי ישראל נ' עיזבון המנוח איסמעיל מוחמד איסמעיל אחמד ז"ל (20.3.2025); וראו והשוו גם: תקנות 36 ו-38 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984; עניין ניידיק, פסקה 17; עניין קסום, פסקה 4; וכן בפסיקת רשמי בית המשפט: עניין ערפאת, פסקאות 5-3).
- נסכם עד כאן:
(-) סעיף 4 לחוק הבוררות הוא חריג לכלל שלפיו סמכותו של הבורר יפה כלפי הצדדים להסכם הבוררות בלבד, ומכוחו ניתן לנהל הליך בוררות גם כלפי חליף של צד להסכם. חליפות יכולה להתקיים בנסיבות שבהן הוסבה זכות או חבות מאחד לאחר, ובלבד שעם ההסבה לא השתנתה גם עילת התביעה שעמדה נגד הצד המקורי להסכם.