הנה כי כן, חליף הוא מי שהוסבה לו זכות או חבות מאת הצד המקורי להסכם הבוררות, בין אם באופן רצוני ובין אם מכוח הוראות החוק. עם זאת, לא די בכך כדי שניתן יהיה לעשות שימוש בסעיף 4 לחוק הבוררות, ונדרש גם כי עילת התביעה העומדת נגד החליף לא השתנתה בעקבות הסבת הזכות או החבות. ככל שעם ההסבה השתנתה גם עילת התביעה, לא מדובר בחליף שניתן להחיל עליו את הסכם הבוררות באמצעות סעיף 4 לחוק האמור.
- שאלה נוספת המתעוררת בנסיבות של חליפות, נוגעת למשמעויותיה של החליפות. כאמור, האפשרות להכניס חליף להליך בוררות נועדה לאפשר את ניהולו של ההליך עליו הסכימו הצדדים המקוריים. עם זאת, אין פירוש הדבר שתפקידו של החליף מסתיים עם מתן פסק הבוררות. מרגע כניסתו להליך בא החליף בנעליו של הצד המקורי להסכם והופך לבעל דין לכל דבר ועניין (וראו בהקשר זה: עניין נאות אואזיס, פסקה 16). כפועל יוצא מכך, מקום שבו ניתן פסק בוררות נגד החליף, האחריות לקיום ויישום אותו הפסק מוטלת עליו (ראו בהקשר זה בפסיקת רשמי בית המשפט: ע"א 1893/15 עזבון המנוחה עסמאת בהאי אזל נ' הכנס הלאומי רוחני של הבאהים של ארה"ב סניף ישראל, פסקה 4 (22.2.2016); ע"א 1663/12 גבריאלי נ' מנהל מס שבח מקרקעין ירושלים (17.6.2013); והשוו: ע"א 151/24 עו"ד יקיר ניידיק נ' אינוזמצב, פסקה 17 לחוות דעתו של השופט י' עמית ופסקה 2 לחוות דעתי (16.4.2024) (להלן: עניין ניידיק)). שאם לא כן, מה טעם ראה המחוקק בהכנסת חליף להליך - שהוא אותו בעל דין שאליו הוסבו זכויותיו וחבויותיו של הצד המקורי להסכם - אם בעת מתן פסק הבוררות פוקע תפקידו ומסתיימת אחריותו. אם כן, החליף בא בנעליו של הצד המקורי להסכם שלא רק לצורך ניהול ההליך, אלא גם לצורך יישום תוצאותיו.
עם זאת, ולא פחות חשוב מכך - אחריות ליישום פסק הבוררות אינה שקולה לאחריות לשאת באופן אישי בכל חבות שתיקבע בו. רוצה לומר כי עצם העובדה שחליף נכנס להליך הבוררות אין משמעה כי הוא עצמו יידרש לשאת בחיוב שנקבע בו מתוך נכסיו האישיים. אמנם בנסיבות מסוימות האחריות לשאת באופן אישי בחיובים שנקבעו בפסק הבוררות תוטל על החליף, אולם אין זה המצב בכל מקרה ומקרה.
- טלו לדוגמה מצב שבו אדם הוא בעליו של נכס מקרקעין המושכר לשוכר על-פי הסכם שכירות. במסגרת הסכם השכירות נקבע בין היתר כי האחריות לתיקון ליקויים שמקורם אינו במעשי השוכר תוטל על המשכיר, וכי כל סכסוך שיתגלע בין הצדדים יתברר בבוררות. לימים מכר המשכיר את זכויות הבעלות בנכס לצד שלישי, תוך שהוסכם ביניהם כי אותו קונה נוטל על עצמו את כל זכויותיו וחבויותיו בהסכם השכירות (וראו בעניין זה גם סעיף 21(ב) לחוק השכירות והשאילה, התשל"א-1971). זמן מה לאחר מכן נתגלו ליקויים בנכס ובעקבות מחלוקות בין הקונה לבין השוכר בנוגע לאחריות לשאת בתיקונם, הגיש השוכר נגד הקונה תביעה בבוררות. במצב דברים שכזה, ככל שיימצא בפסק הבוררות כי אכן מדובר בליקויים שהאחריות להם מוטלת על המשכיר (הקונה), ברי כי מי שיידרש לשאת בהם באופן אישי הוא החליף-הקונה עצמו. החליפות של הקונה אינה מסתכמת אפוא בניהול ההליך ובאחריות ליישום תוצאותיו, אלא גם באחריות אישית לפירעון החוב שנקבע בו. כך הם גם פני הדברים, למשל, במצב שבו מתנהלת בוררות בקשר למהות הזכויות המוקנות לאדם מסוים בנכס, ובמהלך הבוררות אותו אדם מכר את זכויותיו לצד שלישי שהיה מודע לקיומו של הליך הבוררות. מקום שבו אותו צד שלישי נכנס להליך כחליף במקום בעל הדין המקורי, ברי כי כל קביעה בפסק הבוררות בנוגע למהות הזכויות האמורות תשליך על זכויותיו שלו באופן אישי.
- אלא שבאותה מידה עשויות גם להיות נסיבות שבהן החליף לא בהכרח יישא באופן אישי בתוצאות פסק הבוררות. דוגמה מובהקת לכך היא חליפוּת שבמסגרתה חלף הצד המקורי נכנס בעל תפקיד מטעם בית המשפט כגון מנהל עיזבון או נאמן בהליך חדלות פירעון. במצבים מעין אלה, החליף נכנס להליך שלא כמי שקיבל לידיו את מלוא הזכויות או החובות של הצד המקורי להסכם - המנוח או החייב - אלא בשמו של אותו צד מקורי וכמי שמייצג את האינטרסים שלו (וראו גם: אוטולנגי, בעמ' 102-100, שם כּוּנתה חליפוּת שכזו כ"מעין-חליפוּת"; כן ראו, למשל: עניין ניידיק, פסקאות 15 ו-17; רע"א 4197/19 קסום נ' חסן, פסקאות 5-4 (9.9.2019) (להלן: עניין קסום)). בהתאם לכך, החליף אמנם אחראי ליישום פסק הבוררות בהיותו בעל דין בו, אולם אין הוא אחראי לשאת בחיובים שייפסקו במסגרתו מכיסו האישי (למקרים החריגים שבהם ניתן להטיל אחריות אישית על בעל תפקיד ראו, בין היתר: סעיף 88 לחוק הירושה; ע"א 8164/20 אייל נ' עו"ד יניב אינסל נאמן, פסקאות 20-19 (25.5.2022); ע"א 608/15 עופר נ' עו"ד דוד גולן, פסקה 7 (25.2.2016)). עליו לפעול ליישום פסק הבוררות מתוך נכסיו של בעל הדין המקורי שבנעליו הוא נכנס - היינו עיזבון המנוח או קופת נכסי החייב.
- דוגמה נוספת, מובהקת פחות אך חשובה ביותר לענייננו, היא מצבים שבהם החליף הוא יורש שבא בנעליו של הצד המקורי להסכם לאחר לכתו לעולמו, ושבמוקד המחלוקת בין הצדדים מצויה חבותו של המוריש. במצבים כגון דא, ככל שבפסק הבוררות אכן תיקבע חבות של המוריש, לצד אחריותו של היורש לסלק חבות זו, בנסיבות מסוימות הוא עשוי להיות אחראי לשאת בה באופן אישי, ובנסיבות אחרות לא ניתן יהיה להטיל עליו כל חיוב אישי. הטעם לכך נעוץ בהוראות חוק הירושה.
- חוק הירושה מסדיר את אופן העברת זכויותיו וחובותיו של אדם ליורשיו לאחר לכתו. הגם שנקודת המוצא של חוק זה היא כי במותו של אדם עוברים כלל נכסיו, זכויותיו וחובותיו ליורשיו (סעיף 1 לחוק האמור), בפועל ההעברה של חובותיו של המוריש ליורשיו אינה נעשית באופן אוטומטי ומיידי, אלא היא כפופה לתנאים ולמגבלות שונים. בקצירת האומר ניתן לומר כי כל חוב שהותיר אחריו המוריש ערב מותו ולא נתבטל במותו הופך לחוב של העיזבון (סעיף 104(א)(3) לחוק הירושה). זאת לצד חובות נוספים, כאשר אופן פירעונם של כלל החובות מוסדר בסימן ו' לפרק השישי לחוק הירושה שכותרתו "אחריות היורשים לחובות העיזבון", הקובע בין השאר כדלקמן:
אחריות בנכסי העזבון
- עד לחלוקת העזבון אין היורשים אחראים לחובות העזבון אלא בנכסי העזבון.
אחריות כדי מה שקיבל
- (א) חולק העזבון אחרי שהוזמנו הנושים לפי סעיף 99 או לפי סעיף 123 ואחרי שסולקו החובות שהיו ידועים בזמן החלוקה, אין יורש אחראי לחובות שלא סולקו אלא אם הוכח שידע עליהם בזמן החלוקה ועד כדי שוויו של מה שקיבל מן העזבון.
(ב) פרטת החלוקה לפי סעיף 118 או לפי סעיף 125 תהיה ראיה לכאורה למה שכל יורש קיבל מן העזבון, ואם היתה כלולה בה שומה - גם לשוויו.