זאת ועוד. נזכיר כי עודנו נמצאים בחלקו של הדיון העוסק במסלול של אישור עסקאות של בעלי עניין. בהקשר זה, דומה כי ניסיונם של המערערים לקשור בין נטילת ההלוואות לבין חלוקת הדיבידנד בטענה כי כספי ההלוואות נועדו לשמש במישרין לצורך מימון החלוקה, הוא דווקא בעוכריהם. אם חלוקת הדיבידנד אינה מקימה כשלעצמה "עניין אישי" לבעל השליטה, אזי ספק אם ניתן לומר שההלוואה שנועדה לממן את חלוקת הדיבידנד היא המקימה "עניין אישי" מבחינת בעל השליטה. במילים אחרות, אם זיקתו של בעל השליטה לחלוקת הדיבידנד אינה "זיקה עודפת משמעותית" לעומת יתר בעלי המניות, כיצד ניתן לומר שזיקתו לנטילת ההלוואות שנועדו לממן את החלוקה היא "זיקה עודפת משמעותית"? כיצד בא לידי ביטוי החשש מפני ניסיונו של בעל השליטה לקדם את עניינו האישי באמצעות נטילת ההלוואות, שלא בא לידי ביטוי בעצם קבלת הדיבידנד על ידו? (ואבהיר כי אין באמור כדי לקבוע כי כספי ההלוואות אכן שימשו במישרין לצורך חלוקת הדיבידנדים, נקודה אליה אתייחס בהמשך הדברים). לכן, אין לראות גם את גיוסי החוב כ"עסקה" המקימה "עניין אישי" באופן שהצריך קבלת האישור המשולש.
עד כאן דיוננו בטענת המערערים כי חלוקת הדיבידנד השוטף, הפחתת ההון וגיוסי החוב הם בבחינת "עסקאות" שהצריכו את בזק לקבל את "האישור המשולש". מכאן נפנה לפרק השני והעיקרי בפסק הדין, שעניינו בטענות כי בעל השליטה ונושאי המשרה הפרו את החובות המוטלות עליהם.
מסלול ב' – חובות התנהגות המוטלות על נושאי המשרה ובעל השליטה
- כפי שתואר בפתח הדברים, בקשתם של המערערים לאישור תביעה נגזרת הופנתה נגד שאול אלוביץ' (הן בכובעו כבעל השליטה והן בכובעו כדירקטור ולאחר מכן כיו"ר דירקטוריון בזק בתקופה הרלוונטית) ונגד חברי הדירקטוריון של בזק (הן אלו שכיהנו כדירקטורים לפני העברת השליטה לידי בי-קום והן אלו שכיהנו כדירקטורים לאחר מכן). בערעורים שלפנינו נטען כי חברי הדירקטוריון הפרו את חובת הזהירות וחובת האמונים המוטלות עליהם, וכי אלוביץ' הפר גם את חובת ההגינות המוטלת עליו.
ככלל, בטענותיהם נמנעו המערערים מלערוך הבחנה סדורה בין החובות השונות ואף בין מסלולי התקיפה השונים. נקדיש אפוא את החלק הבא בפסק הדין לתיאור החובות והיחס ביניהן, ועם הקורא הסליחה אם נאריך בדברים.
חובת זהירות
- החלק השישי בחוק החברות כותרתו "נושאי המשרה בחברה", והפרק השלישי בחלק זה עוסק ב"חובות נושאי משרה". פרק זה נפתח בסימן א' העוסק בחובת הזהירות, וזו לשונו של סעיף 252(א) לחוק: