· הוסיף בית הדין האזורי וקבע כי "עובד אינו אמור לצאת מתוך הנחה שמעבידו יחטט בפח האשפה שלו" ועל כן "אין להסיק הסכמה מכללא של העובד לכך שיעיינו במכתביו" אם השליך את תכתובות המייל שלו לפח האשפה.
· בשים לב לנסיבות המקרה הנדון, הגיע בית הדין האזורי למסקנה, כי האיזון בין מכלול השיקולים מחייב העדפת ההגנה על המבקש מפני פגיעה חמורה בפרטיותו, על פני הפגיעה הדיונית בחברות, כתוצאה מפסילתן של תכתובות האי-מייל לשמש כראיה והוצאתן מהתיק. זאת, נוכח האפשרות כי החברות "יוכלו לבסס את טענותיהן גם באמצעות ראיות שלא הושגו תוך פגיעה כה חמורה בפרטיותו" של המבקש באמצעות "ראיות רבות אחרות" שהוגשו לתיק ועדים שהוזמנו; ו"ייתכן שאותם מסמכים עצמם יוכלו להתקבל גם באמצעות הנמענים". בית הדין הוסיף וציין כי החברות לא טענו שמסמכים אלה "אמורים להכריע את גורל התביעה"; וכי אין לשלול את האפשרות, שבמסגרת הערכת משקל הראיות שכן נותרו בתיק, יינתן משקל לכך שהמבקש העדיף שלא לחשוף את המסמכים עליהם
· --- סוף עמוד 81 ---
· ביקשו החברות להסתמך ושהוצאו מתיק בית הדין כתוצאה מקבלת עתירתו.
הערעור
טיעוני הצדדים
79. בערעורן חזרו החברות על טענותיהן בפני בית הדין האזורי, תוך שטענו כי המשיב שלח "לגורמים שונים, במועדים שונים" תכתובות אי-מייל, במהלך עבודתו, ממחשב נייד השייך להן ושניתן לו לצרכי עבודתו. על כן, טענו כי כל תשדורות האי-מייל שנשמרו על גבי שרת המחשב שבבעלותן, ככל שהן נוגעות לעסקיהן, יוצאות מגדר פרטיותו של המשיב והופכות לקניינן. בנוסף, טענו כי תכתובות הדואר האלקטרוני שהשליך המשיב לפח האשפה במשרדו, יצאו מגדר "רשות היחיד" שלו והפכו "לרשות הרבים". לטענתן, המשיב שימש במשרת אמון ו"במסווה של עובד נאמן ומסור" הפעיל עסק פרטי משלו במשרדיהן, "גזל את לקוחותיהן והכנסותיהן וגרם להן להפסדים ונזקים כלכליים עצומים". לטענתן, השימוש שעשה המשיב בתיבה הפרטית שלו במהלך שעות העבודה "נעשה באופן שאינו סביר" "תוך סיכון" המערערות וגזילת שעות עבודה מהן. בנסיבות אלה, ורק לאחר שהתעורר חשדן בנוגע למשיב, הזמינו חוקר פרטי אשר "פעל לאיסוף מסמכים מפלילים הן משרת המחשב אשר סופק למשיב על ידי המערערות והן מפח האשפה שבמשרד". עם זאת "לא נעשה כל שימוש במסמכיו הפרטיים שנשמרו על גבי שרת המחשב, אלא רק בתכתובות הדוא"ל הרלוונטיות להוכחת החשדות נגדו". אי לכך, טענו, כי פעולתן נעשתה בתום לב ומתוך הגנה על "אינטרס אישי כשר". בנוסף טענו, כי ההסכם הקיבוצי תומך בעמדתן וכי הן "עומדות בהוראותיו אחת לאחת" מש"נקטו בדרך סבירה ומידתית" ומשלא עמדה בפניהן אפשרות פוגענית פחות בזכות המשיב לפרטיות. מנגד ולטענתן, המשיב הפר חובותיו כעובד על פי ההסכם הקיבוצי, בכך שלא עשה שימוש הוגן, סביר ובתום לב במחשב ובטכנולוגיות שהועמדו לרשותו בעבודה לצרכיו הפרטיים.