ולהשלמת התמונה נביא את נוסחו של סעיף 19 לחוק הנוגע לתקליטים:
"זכות יוצרים בתקליטים, בלוחות מנוקבים ובשאר מכשירים שאפשר להעתיק בהם קולות באופן מיכני, תהא קיימת באותו אופן כאילו היו המכשירים האלה יצירות מוזיקליות, אלא שתקופת זכות היוצרים תמשך חמישים שנה מעת עשיית הקלישאה המקורית שממנה נתקבל המכשיר במישרין או בעקיפין, ומי שהיה בעליה של הקלישאה המקורית בעת היעשותה יהא דינו כמחבר היצירה, ומקום שבעל כזה הוא חברה יהא דינה של החברה, לצורכי חוק זה, כאילו מקום מושבה נמצא בגבולות מושבותיו של הוד מלכותו שחל עליהם חוק זה, אם החברה לעצמה מקום עסקים באותן המושבות".
לצורך הדיון שלהלן, לא נבחין בין זכויות בתקליט לבין זכויות ביצירה מוזיקלית, ונתייחס לזכות היוצרים בתקליט, כפי שהדין מורה, כאילו הייתה זו זכות יוצרים ביצירה המוזיקלית עצמה. עם זאת, יש לזכור, שבמשפט המשווה קיימת הבחנה בין שתי הזכויות.
- חוק זכות היוצריםחוקק באנגליה ב-1911, הוחל בארץ ישראל המנדטורית בזמן המנדט הבריטי ותיקוניו בהמשך לא התייחסו לסעיפים הרלוונטיים לענייננו. בשנת 1911 לא הייתה טלוויזיה, גם הרדיו טרם הופעל באופן מסחרי וברור אפוא שהמחוקק האנגלי לא חזה את הסוגיות בהן עלינו להכריע כיום.
בדיני קניין רוחני, המשפט מפגר תמיד אחרי הקדמה הטכנולוגית, מה שמחייב לצקת תכנים חדשים למסגרות הדין הישנות, כדי להעניק הגנה ליוצרים לבל ייפגע ערך יצירתם ויישלל התמריץ ליצור.
- המקור האנגלי של הפקודה מנה בין הזכויות הבלעדיות הנתונות ליוצר, בין היתר, את הזכות“to perform … the work, or any substantial part thereof in public". (הדגשות לא במקור).
--- סוף עמוד 43 ---
ביטוי זה, שבתרגום קלוקל משהו העניק זכות בלעדית "להעלות על הבמה" את היצירה, הנו רחב מספיק כדי לכלול בגדרו ביצועים פומביים של יצירות מוזיקליות. לראיה, בפסק הדין האנגלי Performing Right Society v. Hammond`s Bradford Brewery [1934] Ch. 211 (להלן: פסק-דין Hammond`s), נפסק כי הצבת מקלט רדיו במסעדה והשמעת מוזיקה מוגנת באמצעותו מהווה הפרת זכות יוצרים בניגוד לסעיף 1(2)(ד)לחוק. גישה זו אומצה בפסקי דין בעניין מלון דבורה (המ' (ת"א) 6751/71 אקו"ם נ' מלון דבורה, פ"מ ע"ח 263) ובלומרס (ע"א (ת"א) 1000/80 בלומרס נ' הסניף הישראלי של תעשיית תקליטים, פס"מ תשמ"ב (2) 156). קביעה זו, כי ביצוע היצירה בפומבי מפר את זכויות היוצרים, מקובלת גם עלינו.
- לעמדה זו יש טעם מהותי. דיני זכויות יוצרים נועדו להגן על זכותו הבלעדית של היוצר ביצירתו, כדי לאפשר לו להחזיר בערכים כלכליים את הזמן המאמץ והכישרון שהשקיע ביצירה. פגיעה בהגנה זו תפגע בתמריץ ליצור. פרשנות דיני זכויות היוצרים צריך שתעשה לאור תכלית זו שביסוד החקיקה, בדרך שתמנע, ככל האפשר, פגיעה בזכויותיו של היוצר.
- פרשנות המונה את הביצוע הפומבי של היצירה בין הזכויות הבלעדיות של היוצר תואמת גם את התחייבויותיה של ישראל במישור הבינלאומי, כפי שבאו לידי ביטוי באמנת ברן (1886)נוסח שטוקהולם (1967). סעיף 11 לאמנה זו מורה מפורשות כי:
"(1) מחבריהם של יצירות דרמטיות, דרמטיות-מוזיקליות ומוזיקליות, תהיה להם זכות יחודית להרשות: