"They [the defendants] cannot, as I think, justify their act by saying that the BBC broadcasted the musical works. That, no doubt, entitled the defendants and their servants to listen to the works by the use of headphones, or by the use of loud speakers, and members of the household and people of that sort are also entitled to listen and to have the advantage of the broadcasting service… But the public, and according to the authorities that includes the ordinary visitors to an hotel, are in different position, and in my opinion the use of the receiving apparatus and the loud speakers for the purposes of reproducing the work for benefit of those guests is an act which was not justified or authorised by the licence given to the BBC…" (p. 214-215).
--- סוף עמוד 45 ---
טעם זה דומה שמתייחס יותר לעניין הפומביות מאשר לעניין הביצוע. שכן העובדה שהרישיון שניתן ל – BBC נועד לשידור לקהל פרטי, יכול שיסביר את הצורך ברישיון נוסף בשל יסוד הפומביות של ההשמעה. אך בכך אין להשליך על שאלת הביצוע.
שנית, המלון הפיק תועלת מסחרית מהצבת המקלט שנעשתה על ידו ביודעין וכדי לאפשר מתן שירות למספר גדול יותר של אורחים.
שלישית, גם אם הגלים האלקטרומגנטיים מגיעים אל המלון, הפיכתם לגלי קול לא הייתה מתאפשרת אלמלא העמיד המלון לרשות אורחיו אמצעים נוספים (מקלט ומגבר), שבלעדיהם לא היה ניתן לשמוע את הביצוע. מכאן, שהתערבות המלון היא שאפשרה את שמיעת המוזיקה על-ידי אורחיו. מבחינה זו, סבר בית המשפט, הצבת מקלט רדיו דינה כדין הצבת פטיפון.
רביעית, כל הצגה אקוסטית מהווה ביצוע של עבודה. כלומר כל הגורם ליצירה מוזיקלית להישמע מבצע אותה. לפיכך, גם מי שמציב בציבור מקלט רדיו ממנו בוקעת היצירה מציג אותה לציבור ופעולותיו הנן בגדר ביצוע.
בשנת 1956 שונה החוק האנגלי על-ידי ה- Copyright Act 1956. סעיף 48 לחוק קבע, שככלל, הפעלת המקלט מהווה ביצוע, ככל שהדבר נעשה בפומבי:
החוק האנגלי החדש, Copyright, Designs and Patents Act 1988 הבהיר את עמדתו של המחוקק האנגלי בסוגיה זו בסעיף 19 לחוק:
"19. (1) The performance of the work in public is an act restricted by the copyright in a literary, dramatic and musical work.
In this Part “performance” in relation to a work –