"6. רישמת קול שהיצרן שלה הוא אזרח מדינה חברה, או שפורסמה לראשונה במדינה חברה, יחולו עליה -
סעיף 19(1) לחוק זכות יוצרים, 1911, ביחס ליצירת העתקות שלה;
סעיף 13 לפקודת זכות יוצרים, ביחס להשכרת רישמת קול למטרות מסחר, אך למעט השכרת רישמת קול כשהיא חלק מחפץ אחר שהוא המושכר העיקרי".
- מכאן, שהצו יישם את הוראות הסכם טריפס לעניין העתקה והשכרה בלבד. איננו מקבלים את טענת ב"כ המבקשת 1, כי הסכם טריפס מקנה למפיקי רשומות קול הגנה מפני השמעה פומבית לא מורשית. אין ממש גם בטענה שהצו המיישם את הסכם טריפס חסר תוקף משום שהתייחס לזכויות העתקה והשכרה בלבד.
אמנה הגנה על יצרני רשומות קול נגד שכפול בלתי מורשה של רשומות קול
- אמנה זו (שנחתמה בז'נבה בשנת 1971) מגינה על רישמות קול אך מפני שכפול, העתקה וייבוא כפלים ואינה דנה בזכויות אחרות. גם בקשר לאמנה זו הוצא על-ידי שר המשפטיםצו זכות יוצרים (האמנה להגנת יצרני רישמת קול), תשל"ח-19788.
צו זה מחיל את סעיף 19 לחוק זכות יוצרים באופן מוגבל ובהתייחס לזכותו של מפיק התקליט למנוע עשיית כפלים וייבוא של כפלים ללא רשות בלבד. אין בצו זה כדי להרחיב את זכויותיהם של מפיקי רשומות קול מעבר לזכויות שביקשה להעניק להם האמנה.
סיכום ביניים
- לאור האמור, אין לקבל את טענתה הגורפת של הפדרציה הישראלית, לפיה מלוא הרפרטואר של היצירות הזרות אשר מצוי בידה הנו רפרטואר מוגן. מאידך, ברור שלפחות חלק מאותו רפרטואר אכן מוגן. הרפרטואר המוגן מורכב מרשומות קול זרות שמקורן בארה"ב (על-פי ההסכם הדו-צדדי בין ישראל-ארה"ב וצו זכות יוצרים(ארה"ב); רשומות קול זרות שמקורן במדינות החתומות על הסכם רומא, אך זאת בכפוף למגבלות שהוצבו על הגנה זו, הן מכוח האמנה והן מכוח הסייג שנקבע בצו שהותקן מכוח האמנה; היקף ההגנה על יצירות זרות מכוח אמנת ברן, נתון, כפי שהובהר לעיל, במחלוקת. מכוח סעיף 7 לפקודת זכות יוצריםמוגנות גם יצירות זרות שפורסמו בישראל במקביל או תוך 30 יום ממועד פרסומן לראשונה בארצות אחרות.
- לאור הראיות שהוצגו בפנינו, אין באפשרותנו לקבוע איזה חלק מהרפרטואר שבידי הפדרציה הישראלית הנו רפרטואר מוגן. אין בידנו גם לקבוע, איזה חלק מהרפרטואר שבידי הפדרציה הישראלית
--- סוף עמוד 77 ---
שלו נזקקים המשתמשים בפועל לשם השמעה פומבית, הנו רפרטואר מוגן. לנפקות אשר נודעת למסקנה זו לעניין בקשת אישור ההסדר הכובל נתייחס בהמשך.