"על פיה הזכויות החוקתיות של הפרט כנגד הרשות חלות במשפט הפרטי – לא במישרין אלא בעקיפין. אין הן חלות במישרין. אין להכניס לנעליה של הרשות השלטונית, כבעלת החובה בזכויות החוקתיות, את הפרט. אין לפרט אחד זכות חוקתית כלפי פרט אחר. הזכויות בין פרטים הם ברמה תת-חוקתית ולא ברמה חוקתית... תחולה עקיפה זו מתרחשת על סמך ההנחה שלכל זכות חוקתית של הפרט נגד רשויות השלטון יש היבט ערכי אובייקטיבי המוקרן לכל ענפי המשפט. משמעות הדבר היא כי הזכויות של הפרט כנגד הרשות השלטונית לכבוד, חירות, פרטיות וקניין מבטאות גם ערכים אובייקטיביים המעצבים את היחסים בין פרטים במסגרת המשפט הפרטי...
מבין ארבעת האופציות שעליהן עמדתי, אופצייה זו נראית לי הראויה. היא מקובלת במרבית שיטות המשפט שבהן התעוררה הבעייה. היא חלה במסגרת האמנה האירופית להגנה על זכויות האדם והחירויות הבסיסיות (1950)... האופציה של התחולה העקיפה מכירה בשוני בין הזכות החוקתית של הפרט, המכוונת כלפי רשות שלטונית, לבין הזכות התת-חוקתית של פרט המכוונת כלפי פרט אחר."
בהמשך, מפרט פרופ' ברק את השוני בין הזכויות, כלפי השלטון מזה, וכלפי הפרט מזה (בעמ' 376):
"שוני זה מתבטא במעמד הנורמטיבי של הזכות ובהיקפה. לעניין המעמד הנורמטיבי – זכותו של הפרט כלפי השלטון היא זכות ברמה החוקתית, ואילו הזכות של פרט כנגד פרט אחר היא ברמה תת-חוקתית. היא מעוגנת לרוב במשפט הפרטי. לעניין ההיקף – הזכות החוקתית של פרט כנגד השלטון מקיפה יותר מזכותו של פרט כנגד פרט...הזכויות בין הפרטים אינן זכויות חוקתית. אין הן חלק מהחוקה...הן מעוגנות בחקיקה רגילה או במשפט המקובל (כגון דיני החוזים, הנזיקין, הקניין והעבודה). הזכויות והתרופות בגין הפרתן עוצבו על ידי המשפט הפרטי במשך מאות בשנים..."
--- סוף עמוד 198 ---
היו אחרים שסברו כי יש עדיפות לתחולה ישירה (כך, למשל פרופ' פרנסיס רדאי בתחום דיני העבודה (ראו: פרנסס רדאי, ""הפרטת זכויות האדם" והשימוש לרעה בכוח", משפטים כג', 21, 31 (1994)), כך גם פרופ' בוקשפן (בספרו: המהפכה החברתית, בעמ' 64-66). לסקירת הגישות השונות ראו: שמר-בגס, זכות השימוע, בעמ' 197.
החל בשנות התשעים של המאה העשרים התפתחה בפסיקת בית המשפט העליון מגמה של פתיחות גוברת לתפיסה של תחולת זכויות האדם במשפט הפרטי. עמדו על כך פרופ' דפנה ברק-ארז ופרופ' ישראל גלעד במאמרם: "זכויות אדם בדיני החוזים ובדיני הנזיקין: המהפכה השקטה", קרית המשפט ח' 11 (התשס"ט-2009), להלן: ברק-ארז וגלעד, זכויות אדם), והבהירו את הסיבה לכך: