(הדגשה שלי – מ' א' ג')
כפי שציינתי לעיל, ניתן לפסוק סעד כספי בגין הפרת חובת השימוע במשפט המנהלי, באמצעות דיני הנזיקין. כיוון שבמקרה שלפניי היחסים בין הצדדים הם יחסים חוזיים, מתווה זה מתאים פחות לענייננו. כפי שציין השופט ריצ'רד פוזנר בעניין Miller v. United States Steel Corp., 902 F. 2d 573, 574:
“…tort law is a superfluous and inapt tool for resolving purely commercial disputes. We have a body of law designed for such disputes. It is called contract law.”
אשר לזכות השימוע שמקורה במשפט העבודה, כפי שקבעתי לעיל לעניין השביתה, אני סבורה שהסוכנים אינם עובדים או מעין עובדים, ועל כן הם אינם זכאים להרחבת זכות השימוע לגביהם מכוח משפט העבודה.
נותרנו אם כן, עם זכות השימוע במשפט החוקתי. אכן, אני סבורה, כי המקור לזכות השימוע או זכות הטיעון של התובעים במקרה שלפניי, הוא במשפט החוקתי. מהראיות עליהן עמדתי לעיל (ואוסיף ואפרט להלן) עולה, כי כבודם של התובעים נפגע כאשר לאחר שנות עבודה רבות כסוכני דואר הופסקה ההתקשרות עמם בן לילה, כאשר ההודעה על הפסקת ההתקשרות הועברה במכתב סטנדרטי, שנמסר, בחלק מהמקרים, באישון לילה, לעיתים בשיחת טלפון, ובמקרים אחדים, כך טוענת חברת הדואר עצמה, הביטול היה עם מסירת צו המניעה לתובעים. ביטול באופן זה, מבלי שניתנה לתובעים הזדמנות להשמיע את טענותיהם, פגע בכבודם.
--- סוף עמוד 197 ---
משקבעתי כי הפסקת ההתקשרות פגעה בכבודם של התובעים (או חלק מהם, כפי שאבחן במסגרת התובענה של כל סוכן וסוכן), נשאלת השאלה כיצד להחיל זכויות אלו במשפט הפרטי, כאשר היחסים בין הסוכנים לדואר הם יחסים חוזיים. כאמור, חוקי היסוד חלים על רשויות השלטון, השאלה היא אם זכויות חוקתיות מכוונות גם כנגד פרטים אחרים. כפי שראינו לעיל, לעניין הפגיעה באוטונומיה, זו הוכרה במסגרת דיני הנזיקין. הפסיקה אמצה, כפי שאתאר להלן, גישה לפיה עקרונות היסוד החוקתיים, חלים במשפט הפרטי דרך מושגי השסתום, כפי שאפרט להלן.
פרופ' אהרן ברק במאמרו: "זכויות חוקתיות והמשפט הפרטי: התחולה במשפט העבודה" ספר אליקה ברק, עמ' 363 (להלן: ברק, זכויות חוקתיות) עוסק בשאלה האם זכויות חוקתיות חלות בין פרטים באופן אופקי (ראו ה"ש 4 בעמ' 364, בה מובאים מספר רב של מקורות העוסקים בשאלה זו). לדבריו, יש ארבע אפשרויות להשיב לשאלה זו. הראשונה, כי יש תחולה ישירה לזכויות חוקתיות בין פרטים, בלשונו – המישור האופקי; השניה – כי אין כל תחולה של זכויות חוקתיות במישור האופקי. השלישית – תחולת הזכויות החוקתיות ביחס האופקי באמצעות הרשות השופטת והרביעית – תחולה עקיפה של הזכויות החוקתיות ביחס האופקי (עמ' 368 למאמרו). לאחר בחינת כל האפשרויות, סבור פרופ' ברק כי יש עדיפות לתחולה העקיפה ומבהיר את התחולה העקיפה (בעמ' 375):