ב. דחיפות במתן הודעות הביטול
חברת הדואר טוענת, כאמור, כי לאור העובדה שסוכני הדואר החזיקו בדברי דואר של אזרחים, הייתה דחיפות בביטול החוזים, כך שלא ניתן היה לקיים שימוע. אכן, אחד החריגים שהוכרו בפסיקה לחובת השימוע הוא פעולה שנדרש לבצעה בדחיפות (זמיר, הסמכות המנהלית, עמ' 1168, והאסמכתאות בה"ש 83). לעיתים, תתחייב פעולה ללא שימוע כלל, ולעיתים ניתן יהיה לקיים בדחיפות שימוע מזורז או מקוצר. לעיתים יהיה גם טעם בשימוע מאוחר בנסיבות אלו. עם זאת, החריגים הם מאד מצומצמים; בבגץ 2911/94 סאמי עבדול באקי נ' מנכל משרד הפנים, פ"ד מח(5) 291, 304, (1994, להלן: עניין באקי), קבע כב' השופט י' זמיר, כי השימוע יכול להתקיים לאחר שהרשות המינהלית קיבלה את החלטתה, רק במקרים בהם:
"שימוע מוקדם אינו מתיישב עם מהות הסמכות או עם תכלית החוק, או שהוא עלול לסכל את התפקוד התקין של הרשות המינהלית, או שיש בו כדי לפגוע באופן ממשי באינטרס חשוב אחר."
כב' השופט א' רובינשטיין סייג זאת אף יותר, למשל למקרה של סכנה ביטחונית ממש, כפי שנקבע בעע"מ 1038/08 מדינת ישראל נ' חסין געאביץ (2009, להלן: עניין חסין געאביץ). באותו עניין נדונה זכותם לשימוע של תושבי הרשות הנשואים לאזרחים ישראליים. כב' השופט א' רובינשטיין עמד שם על המקורות ההלכתיים של זכות השימוע ועל החובה לקיימו (בפסקה ט"ו):
"מתן זכות הטיעון - חובת השימוע - הוא יסוד מוסד במשפט המינהלי בישראל, ושורשיה הערכיים של הזכות, אמנם בזירה השיפוטית דווקא, מצויים במקרא: "שמֹע בין אחיכם ושפטתם צדק" (דברים א', ט"ז; ... פסיקה רבה פירטה את זכות הטיעון לענפיה ולתחומיה, ככלל של צדק טבעי, וכביטוי להוגנות... ולמראית פני הצדק... עוד נקבע זה מכבר, כי זכות הטיעון אינה תלויה בקיומה של הוראת חוק, אלא היפוכו של דבר - על מנת לשלול את זכות הטיעון דרושה הוראת חוק ספציפית, ברורה ומפורשת."
ומבהיר, כי הכלל הוא שימוע לפני ההחלטה ושלילתה בשל דחיפות צריכה להיעשות במקרים חריגים (פסקה כ"ו לפסק דינו):
--- סוף עמוד 206 ---
"זכות הטיעון הוגדרה, בלא מעט מקרים בעבר, ועוד מימים ימימה, כזכות הכוללת גם יסוד של עיתוי מוקדם... דעת לנבון נקל, כי כיון שהשימוע, במהותו, נועד להשפיע על החלטה – דרך המלך היא עריכת שימוע מוקדם, בטרם ההחלטה... דבר זה גם מעוגן בשכל הישר ובניסיון בני אנוש. קיימים הבדלים של ממש בין שימוע מוקדם לשימוע מאוחר, הן במישור ההגנה על הפרט והן במישור היעילות המינהלית... בשימוע מאוחר אין ניתנת לנפגע "הזדמנות הוגנת", שהיא עיקר מהותה של זכות הטיעון, כיון שמצב הדברים נוטה כבר לרעתו: לפניו המשימה לשנות את עמדת הרשות לאחר שכבר נתגבשה, ופעמים אף ניתן לה פומבי, והדבר אינו פשוט מטבע האנוש. מעבר לכך, שימוע מאוחר פוגם גם במראית פני הצדק, ובכך עלול לפגוע באמון הציבור ברשות... בנוסף, מדיניות המאפשרת זכות טיעון מאוחרת בלבד בצורת השגת הפרט על ההחלטה, יש בה מעין "העברת הנטל" של חובת השימוע מכתפי הרשות לכתפי הפרט: חובת השימוע אינה מוטלת כביכול עוד על הרשות, אלא תלויה בהתעקשות הנפגע להשיג על ההחלטה בעניינו, מה שעלול להביא אצל חלק מן האנשים לויתור מתוך פסימיות וחוסר אמונה ביכולת לשנות...