בעניין צוריאל, נחלקו כאמור, כב' השופטים י' עמית וד' ברק ארז בשאלה האם ניתן לתת פיצוי בגין פגיעה באוטונומיה (כפגיעה בזכות חוקתית) מכוח דיני החוזים. כב' השופט עמית סבר, כי יש די תרופות בדיני החוזים, ואין "לעקוף" תרופות אלו באמצעות קביעת ראש נזק נוסף של פיצויים
--- סוף עמוד 211 ---
בגין פגיעה באוטונומיה. כב' השופט עמית הפנה במיוחד לסעיף 13 לחוק התרופות ולפיו ניתן לפצות את הנפגע מהפרת חוזה גם בגין נזק לא ממוני.
אולם, בענייננו אין מנוס ממתן פיצוי מכוח הפגיעה בכבודם של העובדים, כתוצאה מהפעלת זכות הביטול בחוסר תום לב תוך אי קיום שימוע. שכן, במקרה זה התובעים הם שהפרו את החוזה, ועל כן התרופות החוזיות אינן עומדות להן. מי שנפגע כבודם הם דווקא מפרי החוזה.
הסעד בגין הפרת חובת השימוע הוא סעד עצמאי, העומד על רגליו הוא. אמנם, הסוכנים הפרו את החוזים הפרה יסודית, ולחברת הדואר קמה זכות ביטול. אולם, זכות הביטול לא הופעלה בתום לב, וזאת בלשון המעטה. אופן הביטול, כפי שיפורט להלן, היה פוגעני במיוחד. רק קביעה שתחייב בפיצוי בגין הפרת זכות השימוע ופגיעה בכבודם של הסוכנים, תעביר מסר ברור בדבר חשיבות הזכויות החוקתיות.
סעיף 39 לחוק החוזים מחייב לפעול בתום לב, אך אינו קובע מהי הסנקציה להפרת חובה זו.
גבריאלה שלו ויהודה אדר, דיני חוזים – התרופות (התשס"ט-2009) עומדים על תוצאות אפשריות להפרת חובת תום הלב, בפסקה 4.30, עמ' 124:
"עקרון תום הלב וכללי הפרשנות של חוזים הם מוסדות משפטיים בעלי השפעה מכרעת על עיצוב פניהם של דיני החוזים בישראל. מוסדות אלה עשויים למלא תפקיד חשוב בריכוך האחריות החוזית ובהגמשתה, באופן שהטלתה תתאם תחושות של צדק ומוסר כפי שבית המשפט תופש אותם מעת לעת."
כב' הנשיא א' ברק עמד על כך בבגץ שירותי תחבורה, בפסקה 12 לפסק דינו, בעמ' 838:
"סעיף 39 לחוק החוזים אינו כולל כל הוראה באשר לתוצאות נובעות מתוך כך, שבעל חוזה אינו מקיים את החוזה בתום-לב ובדרך מקובלת. אין משמעות הדבר, כי זו חובה מוסרית בלבד, שאין לה נפקות משפטית. היעדר הוראה באשר לתוצאות הנובעות מאי-קיום החובה האמורה בסעיף 39 לחוק החוזים, מקורו בעובדה, שתוצאות אלה אינן אחידות, אלא הן משתנות על-פי ההקשר בו מתעוררת השאלה. לעתים תוצאת אי-קיום החובה היא בתשלום פיצויים או במתן אכיפה. לעתים התוצאה היא בשלילת פיצויים או אכיפה מהצד המפר. לעתים תוצאת ההפרה היא במתן כוח לבעל החוזה האחר לפעול פעולות מסוימות בתחום החוזה, שאחרת היו נחשבות להפרה, או שלילת כוח, הנתון לבעל החוזה המפר על-פי הוראות החוזה. לעתים התוצאה אינה אלא זו, שהפעולה, שבוצעה תוך הפרת החובה, אינה משתכללת ואינה תופסת".