התובע מס' 19, מר בני כהן, יו"ר הארגון
אפתח, שלא על פי סדר התובעים, בתובע מס' 19, יו"ר הארגון, מר בני כהן, כיון שהינו היחיד, התובע היחיד, שמהראיות עולה, כי ניתנה לו בפועל זכות השימוע. מר כהן, יו"ר ארגון הסוכנים, נכח בישיבה שנערכה ביום 6.3.06, בה הוצגה האפשרות כי חברת הדואר תחזור בה מביטול החוזים, והסוכנים, למעט שניים, יחזרו כולם להפעיל את הסוכנויות. כך הוצע למר כהן עצמו. הנתבעת טענה, כאמור, כי יש לראות בפגישה זו שימוע לכל הסוכנים, שכן הנתבעת ציפתה ממר כהן, כי יעביר את האמור בה לכלל הסוכנים. כפי שציינתי, חברת הדואר אינה יכולה להתלות בפגישה זו שכן היא טענה לאורך כל הדרך שאין לראות בארגון סוכני הדואר כארגון יציג. אולם, לגבי מר כהן בעצמו, הוא שמע מה עומדת חברת הדואר לעשות, הוא היה ער להליכים המשפטיים ולתוצאותיהם, והוא אף השמיע את דברו. מעבר לכך, הוא היה זה שהחליט להמשיך במאבק הכולל למרות הצעת הנתבעת. מר כהן העיד שאף הוצע לו, כיחיד מבין כל חברי הוועד, לחזור ולהפעיל את הסוכנות, תוך שהדואר יחזור בו מביטול החוזה עמו, וכפי שאישר בחקירתו הנגדית (פרוטוקול מיום 25.10.12, עמ' 38 ש' 32 עד עמ' 39 ש' 6):
" לאחר שהצו ניתן ביום 5.3.06 התקשר אלי יו"ר ועד העובדים של חב' הדואר, ראובן קרזי, וביקש שנבוא לשיחה עם מנכ"ל חב' הדואר, הגענו לשם בשעה 17:00
--- סוף עמוד 219 ---
אני ומאיר וישבו שם מר הרצל בר-מג, מנכ"ל הרשות, היועץ המשפטי וטל אמיד, ראובן קרזי הגענו לשם הם היו מחויכים מאוזן לאוזן והציעו לנו הצעה שכל הסוכנויות שפורקו של ראשי הארגון למעט שלי לא יחזרו לעבוד והאחרים במידה ואנחנו נסכים לחתום על ההסכם החדש יפסק המאבק. אז נתנו לנו אולטימאטום עד השעה 08:00 לקבל החלטה אם אנו מוכנים לקבל את העניין הזה, המשמעות מבחינתי הייתה, הפעילו עלי לחץ אישי והמשמעות שאני צריך לחזור לעבוד וכל חבריי האחרים לא יכלו לחזור לעבוד. כלומר הם בצו שניתן רצו לחייב את הסוכנים לחתום על הסכם חדש שלא רצינו לחתום עליו."
על כן, אני סבורה, כי לגביו לא הפרה חברת הדואר את חובת תום הלב. במקרה של מר בני כהן, אולי ההפך הוא הנכון.
אשר ליתר התובעים, אקיים להלן את הבדיקה הפרטנית. בפתח הדברים אציין, כי עדויותיהם של התובעים היו אמינות עלי, ובמרבית המקרים כאבם היה ניכר גם בעדות שניתנה לאחר שנים. גם כאשר אציג גרסאות שונות לעניינים מסוימים, הרי שככלל, עדות הסוכן, הזוכר את המקרה הפרטי שלו, משכנעת יותר מעדותו של מי שאחראי על אזור שלם וטיפל בפינוי מספר סוכנויות. כך, ככלל, בעיקר לאור להט הרוחות והאירועים, בגינם יתכן כי האחראים מטעם הנתבעת לא זכרו במדויק מה קרה בכל מקרה ומקרה, וכך, בפרט, במקרים שבהם עדי הנתבעת אישרו, בהגינותם, כי הם אינם זוכרים את פרטי המקרה לפרטי פרטים.