כאמור, אף אני שותף לגישה עקרונית זו, המבקשת "לנקות" את שלב הבחינה הראשוני – בגדרו יש להכריע אם כלל מדובר ב"לשון הרע" – משיקולים של "עניין ציבורי". כך הדבר לגבי פרסום הנוגע לאישי ציבור, וכך הדבר לגבי פרסום המתייחס
--- סוף עמוד 15 ---
למתחרה עסקי. שאלת "העניין הציבורי" מקומה להתברר במסגרת בחינת תחולתן של ההגנות הרלוונטיות.
- ובחזרה לשאלת האיזון: מחד גיסא, הביטוי המסחרי לא נתפש בתור ביטוי מן הסוג המצדיק מתן הגנה רחבה באופן מיוחד, ולא אחת נאמר בפסיקה כי "לא הרי חופש הביטוי הפוליטי כהרי חופש הביטוי המסחרי" (דברי הנשיא ברק בג"ץ 4804/94 חברת סטיישן פילם בע"מ נ' המועצה לביקורת סרטים, פ"ד נ(5) 661, 674 (1997); בג"ץ 10203/03 "המפקד הלאומי" בע"מ נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד סב(4) 715 (2008), פס' 19 לפסק דינה של השופטת (כתוארה אז) נאור, פס' 5 לפסק דינה של הנשיאה ביניש והאסמכתאות שם; כן ראו בג"ץ 606/93 קידום יזמות ומו"לות בע"מ נ' רשות השידור, פ"ד מח(2) 1 (1994), ובפרט פסק דינו של השופט חשין בעמ' 28-25, פסק דינו של השופט בך בעמ' 37, והשוו לפסק דינה של השופטת דורנר בעמ' 12-10). צא ולמד, כי בהשוואה לחופש הביטוי הפוליטי, ישנה נכונות מוגברת להגביל את חופש הביטוי המסחרי ולהגן על האינטרס של הנפגע (עוד על טעמים בגינם אין להעניק לפרסום המסחרי את מלוא ההגנה החוקתית הניתנת לביטויים פוליטיים או אמנותיים, ראו יובל קרניאל דיני התקשורת המסחרית 332-326 (2003) (להלן: קרניאל)).
מאידך גיסא, יש טעם רב בהערתו של השופט פוגלמן בעניין עזור, כי כאשר פרסום פוגעני נעשה על ידי יריב עסקי, ניתן להניח כי הוא יתקבל על ידי הקורא/הצופה "בחשדנות מה", ולכן החשש לפגיעה בשמו הטוב של הנפגע נחלש. טול דוגמה בה מאמן כדורסל של קבוצת "הפועל" מתראיין לאחר משחק הדרבי העירוני, ואומר למצלמה כי שיטת המשחק של היריבה "מכבי" היא מיושנת ואלימה והכדורסל ששחקניה מציגים הוא משעמם ובלתי אטרקטיבי. מטבע הדברים, ניתן להניח כי הצופה הסביר יתייחס לדברים "בערבון מוגבל", ולו מן הטעם שהם נאמרים מפיו של היריב (וזאת מבלי להידרש לשאלה עד כמה היריבות הספורטיבית בין "מכבי" להפועל" גולשת גם למישור העסקי). בדומה, דרכם של מוכרים ועוסקים להלל ולשבח את סחורתם בנוסח "הטוב ביותר" "החזק ביותר" ומיני גוזמאות כגון דא (mere puff), שהצרכן הסביר מתייחס אליהם עם קב חומטין, ועל כך אעמוד בהמשך.