ה"חשדנות" של הקורא/הצופה הסביר תהא כה רבה, עד שהיא תקהה את עוקצו של הפרסום עד כדי איון האפקט הפוגעני, באופן השולל את היותו משום "לשון הרע". מנגד, אין לשלול את האפשרות כי במקרים מסוימים, אף אם הצופה הסביר מתייחס בחשדנות לתוכן הדברים ומפקפק באמיתותם, לא יהיה בכך כדי לאיין בהכרח את האפקט המשפיל של הדברים או כדי ליטול מהם את כוח ההשפעה על עסקו ומשלח ידו של הנפגע. או-אז, עיקר השפעתה של "חשדנות" זו עשויה להיות במישור הנזק.
- לטעמי, קביעתו של בית משפט קמא לפיה הפרסומים שלפנינו מהווים "לשון הרע" – אינה נקיה מספקות. כפי שנזדמן לי לומר בעניין בן נתן, מידת הכלליות ומידת ההגזמה בפרסום יכולות לשמש אינדיקציה לשאלה אם הדברים מהווים "לשון הרע" מנקודת מבטו של האדם הסביר (שם, פס' 11 לפסק דיני). במקרה דנן, שני המאפיינים המוזכרים מתקיימים בפרסומים באופן מובהק ומוגבר: ראשית, מדובר בתשדירים המתייחסים (בעקיפין) לכלל סוכני הביטוח; ושנית, מידת הגוזמא בתשדירים היא רבה עד מאד, ועל כך לא ניתן לחלוק. מדובר בקמפיין הומוריסטי, היתולי ומוקצן, בבחינת פרודיה על מקצוע סוכן הביטוח.
בחוות דעת מומחה שהוגשה לבית משפט קמא מטעם המשיבים, הביעה ד"ר טורין את עמדתה כי "הומור אינו מהווה 'כיפת ברזל' החוסמת את משמעות המסרים או מרסנת את פגיעתם, נהפוך הוא" (פס' 54 לפסק דינו של בית משפט קמא). במישור העקרוני, מקובלת עלי האמירה העולה מהרישא של הדברים. אכן, הומור אינו חוסם בהכרח את משמעות המסרים או מרסן את פגיעתם. אף מקובלת עלי ההנחה כי בנסיבות מסוימות ובהקשרים מסוימים, הומור עלול להגביר את הפגיעה. עם זאת, איני מקבל את העמדה העולה מהסיפא של הדברים, ולפיה השימוש בהומור מגביר בהכרחאת הפגיעה. לטעמי, כשם שייתכנו מקרים בהם הומור יוביל להעצמה של תחושת הביזוי וההשפלה, כך ייתכנו מקרים שבהם האלמנט ההיתולי, הגוזמא שבדברים ומופרכותם יקהו את עוצמת הפגיעה. הדברים הם לעולם תלויי הקשר ונסיבות. לא "הומור" המייחס לבני גזע מסוים או דת מסוימת תכונות נחותות או בזויות (כגון ביטוי אנטישמי או ביטוי המתייחס לצבע עורו של אדם), כהומור המגחיך בעלי מקצוע מסוים (כגון ציבור נהגי המוניות (ובנות זוגם)– ולנגד עיניו של הקורא צפות ועולות דמויותיהם של "אשר" ורעייתו "חני" מתוכנית הבידור הפופולארית "ארץ נהדרת"). אכן, לא ניתן לקטלג מראש סוגים שונים של ביטויים הומוריסטיים לפי מידת הפוגעניות הטמונה בהם, והשכל הישר ינחה את הדרך בכל מקרה לפי נסיבותיו ומאפייניו. מכל מקום, לדידי, המקרה שלפנינו נופל במובהק לקטגוריה השניה, בה השימוש בהומור מקטין