הנה כי כן, בין העוולה של תיאור כוזב לעילת ההטעיה לפי חוק הגנת הצרכן, קיימת חפיפה מסוימת מקום בו מדובר בתביעתו של עוסק. עם זאת, חפיפה זו נעדרת נפקות למקרה שלפנינו. הטעם לכך הוא שחוק הגנת הצרכן אינו חל במקרה דנן, לנוכח הוראת סעיף 39(2) לחוק זה, המחריגה את תחולתו של החוק לגבי שירות הניתן על ידי "מבטח או סוכן ביטוח". חלף זאת, קבע המחוקק איסור הטעיה ספציפי לתחום הביטוח, המעוגן בסעיף 55 לחוק הפיקוח על שירותים פיננסיים (ביטוח), תשמ"א-1981. אציין כי איסור הטעיה זה לא נעלם מעיניהם של המשיבים, שאכן ביססו תביעתם בבית משפט קמא גם על סעיף 55 לחוק הפיקוח. ואולם, תביעתם בעילה זו נדחתה על ידי בית משפט קמא ונזנחה בסיכומיהם בערעור דנן, ובנסיבות אלו אין מקום להידרש לה.
- במבט-על, ניתן לומר כי חוק איסור לשון הרע הוא מעין "חוק כללי" בתחום הוצאת הדיבה (הגם שכאמור הוא פורשׂ חסותו במישרין על דיבה מסחרית – סעיף 1(3) לחוק). לעומת זאת, העוולות של תיאור כוזב ושקר במפגיע – שכאמור האחת מהווה פיתוח קונקרטי של האחרת – הן עוולות ספציפיות העוסקות בפרסום הודעות כוזבות
--- סוף עמוד 25 ---
בזיקה לעולם התחרות העסקית. אכן, חרף ההבדלים בין שלוש העוולות, ניכר כי קיימת ביניהן זיקה מושגית של ממש ואף חפיפה בלתי מבוטלת (וראו סעיף 58(ב) לפקודת הנזיקין המפנה במפורש לחוק איסור לשון הרע). אף ייתכנו מצבים בהם מעשיו של אדם יביאו להתגבשותן של שלוש העוולות גם יחד. כך, מקום בו יעלה בידי תובע להוכיח כי עוסק פלוני פעל במזיד בכך שפרסם נגדוהודעה כוזבת שיש בה כדי לפגוע בעסקו, הרי שנתמלאו היסודות של כל שלוש העוולות, ואין מניעה שהתביעה תהא מבוססת על שלושתן בגין מעשה אחד (חנה קציר פרסומת מסחרית – היבטים משפטיים 368-367 (2001), המפנה לפסק דינו של השופט מ' גל בת.א. (מחוזי י-ם) 920/95 כדורי פיתוח עירוני בע"מ נ' גורלי, פס' 14 (17.2.1999); על כך שהעילות של תיאור כוזב ושקר מפגיע נתפשות כעילות חלופיות לעילה שבחוק איסור לשון הרע, ראו גם תמר גדרון, רועי אילוז ורועי ריינזילבר "הפיצויים בלשון הרע – תמונת מצב אמפירית" משפטים מג 453, 5100 (תשע"ג)).
בה בעת, ההבדלים ביסודותיהן של שלוש העוולות מובילים לכך שהנטל המוטל על התובע משתנה מעוולה לעוולה, באשר כל אחת מציבה בפני התובע משוכה ראייתית בגובה שונה ומסוג שונה. לא הרי הצורך להוכיח כי פרסום "עלול לפגוע בעסקו" של התובע (כלשון סעיף 1(3) לחוק איסור לשון הרע), כהרי הצורך להוכיח כי מדובר ב"מידע כוזב" (לפי סעיף 2 לחוק עוולות מסחריות), כהרי הצורך להוכיח "זדון" ונזק ממון (לפי סעיף 58 לפקודת הנזיקין). אכן, כפי שנזדמן לי להעיר בעבר, תביעה של עוסק בעילה של תיאור כוזב היא "נוחה בהרבה" לעומת תביעה בעילה של שקר מפגיע (עמית, עמ' 240), ולמעשה, ניתן לומר כי העוולה של שקר מפגיע איבדה מכוחה ובמידה רבה "הומרה" בעוולה של תיאור כוזב (ישראל גלעד דיני נזיקין – גבולות האחריותכרך ב 1168 ה"ש 53 (2012); עניין אבנרי, פס' 29 לפסק דיני). כך הדבר בהשוואה בין שקר מפגיע לתיאור כוזב, וכך הדבר במידה רבה גם בהשוואה בין שקר מפגיע לתביעה לפי סעיף 1(3) לחוק איסור לשון הרע (עוד על ההבדלים בין שקר במפגיע ללשון הרע, והצבעה על סעיף 1(3) לחוק איסור לשון הרע כפתרון אלטרנטיבי לקשיים הניצבים בפני תובע בעילה של שקר מפגיע, ראו אצלפרידמן – שקר מפגיע ולשון הרע; על הקושי הכרוך בתביעה בעילה של שקר במפגיע לעומת תביעה לפי חוק איסור לשון הרע, ראו גם קרניאל, עמ' 375-374; על הצורך להכניס שינויים בעוולת השקר במפגיע באמצעות חקיקה על מנת להוציאה מ"מצב הקיפאון" בו היתה נתונה, ראו פנינה פרידמן "שקר מפגיע – האופציה הלא מנוצלת להגנת המתחרה המסחרי מפני פרסום כוזב של יריבו" הפרקליט לו(3) 425 (1985) (להלן: פרידמן – האופציה הלא מנוצלת). במאמרה הציעה המחברת, בין היתר, להמיר את דרישת ה"זדון" בדרישה