- משהזכרנו את עוולת "שקר במפגיע", ששכיחותה בשדות הפסיקה אינה רבה, נתהה בקצרה על קנקנה.
שקר במפגיע
- (א) שקר מפגיע הוא פרסום הודעה כוזבת בזדון, בין בעל פה ובין בדרך אחרת, בנוגע לעסקו של אדם, למשלח ידו, למקצועו, או לטובין שלו או לזכות קנין שלו; אך לא ייפרע אדם פיצויים בעד פרסום כזה, אלא אם סבל על ידי כך נזק ממון.
(ב) "פרסום", לענין סעיף זה – כמשמעותו בסעיף 2 לחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה–1965.
כבר במבט ראשון ניתן להיווכח כי עוולת השקר במפגיע צרה מעוולת תיאור כוזב וכן מהעוולה של לשון הרע במספר היבטים מרכזיים: ראשית, עוולת השקר במפגיע טעונה הוכחת "זדון" מצד המעוול, בעוד שהן עוולת תיאור כוזב והן עוולת לשון הרע נעדרות דרישה שכזו (וראו לשון סעיף 2(א) לחוק עוולות מסחריות, הנוקטת לשון "אשר הוא יודע או שהיה עליו לדעת"); שנית, בעוולת השקר במפגיע התובע נדרש להוכיח "כזב" בפרסום, בעוד שבלשון הרע המפרסם-הנתבע הוא הנדרש לבסס את הגנת האמת בפרסום; שלישית, עוולת השקר במפגיע עוסקת אך ורק בפרסום הנוגע לעוסק אחר, להבדיל מעוולת תיאור כוזב הפורשׂת מצודתה גם על עוסק המפרסם שקרים על עסקו-שלו, ולהבדיל מלשון הרע שאינה דורשת זיקה לעסקו של אדם; ורביעית, התובע בעילה של שקר במפגיע נדרש להוכיח "נזק ממון" לצורך קבלת פיצוי, להבדיל מהתובע בגין לשון הרע הזכאי לפיצוי ללא הוכחת נזק לפי סעיף 7א לחוק איסור לשון הרע (אך השוו לסעיף 12 לחוק עוולות מסחריות, הקובע כי תובע בעילה של תיאור כוזב אינו זכאי לפיצוי ללא הוכחת נזק).
מנגד, כפי שצוין לעיל, עוולת השקר במפגיע רחבה מעוולת תיאור כוזב, במובן זה שהיא חלה על כל מי שמפרסם הודעה כוזבת בזדון בנוגע לעסקו של אדם, בעוד שעוולת תיאור כוזב חלה רק על "עוסק" המפרסם מידע כוזב מסוג זה (וראו בדברי
--- סוף עמוד 24 ---
ההסבר בעמ' 348 וכן אצל דויטש בעמ' 61 ה"ש 69, מהם עולה כי הסיבה לאי-ביטולה של עוולת השקר במפגיע עם חקיקתו של חוק עוולות מסחריות, היתה כדי לשמר את תחולתה במקרים של מצג כוזב הנעשה שלא על ידי עוסק).
- עוולת תיאור כוזב, שחלה כאמור גם במצב שבו העוסק מפרסם מידע כוזב בנוגע לעסקו-שלו, היא בעלת דמיון רב גם לעילת ההטעיה לפי חוק הגנת הצרכן, התשמ"א-1981 (להלן: חוק הגנת הצרכן). נזכיר בהקשר זה, כי סעיף 27 לחוק עוולות מסחריות כָּלל תיקון עקיף לחוק הגנת הצרכן, בכך שפתח את שעריה של עילת ההטעיה שבחוק הגנת הצרכן גם לעוסק שנפגע מהטעיה במהלך עסקו (סעיף 31(א1) לחוק הגנת הצרכן). דהיינו, לא הצרכן בלבד הוא בעל זכות תביעה בגין הטעיה, אלא גם עוסק, ובכלל זה עוסק מתחרה. כפי שנזדמן לי להעיר בעבר, ההיגיון בהרחבתה של עילת ההטעיה באופן המתואר הוא ברור, באשר חזקה על העוסק המתחרה כי יהיה "כלב השמירה" הטוב ביותר של הצרכן, ולו בשל האינטרס הישיר שלו התלוי בכך. בכך עשוי הצרכן - שמלאכתו צפויה להיעשות בידי אחרים - לצאת נשכר (יצחק עמית "הצעת חוק איסור תחרות לא הוגנת, התשנ"ו-1996" הפרקליט מג 223, 239-238 (תשנ"ז) (להלן: עמית); עוד על היחס בין עילת ההטעיה שבחוק הגנת הצרכן לעוולת תיאור כוזב, ראו אצל דויטש בעמ' 622).