עולה מהאמור, כי גם הפרסום של החברה לגבי עצמה, שכלל מסר בעל אופי כללי ובלתי מחייב, לפיו המחירים אצלה זולים יותר בזכות "החיסכון" בעמלת הסוכן – אינו עולה כדי תיאור כוזב.
--- סוף עמוד 45 ---
האם סוכני הביטוח הם "עוסק אחר"?
- זהותם של המעוול והניזוק בעוולת תיאור כוזב, קבועה בסעיף 4 לחוק עוולות מסחריות שזו לשונו:
המעוול והנפגע
- החובות בפרק זה יחולו על עוסק, אשר עשה את המעשה האסור על פי פרק זה, במהלך עסקו או בהקשר לעסקו, כלפי עוסק אחר אשר נפגע או ניזוק מהפרת החובה, במהלך עסקו או בהקשר לעסקו.
לטענת החברה, "עוסק אחר" פירושו עוסק ספציפי, ומשעה שהתשדירים התייחסו לכלל סוכני הביטוח ולא לסוכן מסוים, לא בוצעה עוולה של תיאור כוזב. עוד טוענת החברה כי בעוולת תיאור כוזב יש לערוך איזון דומה לאיזון הקיים בחוק איסור לשון הרע, ובפרט להחיל עליה את הוראת סעיף 4 שבחוק איסור לשון הרע, המעניק חסינות ללשון הרע על ציבור. יש להעיר כי לאור מסקנתנו כי המידע שפורסם בתשדירים לא מהווה תיאור כוזב, השאלה אם ציבור הסוכנים מהווה "עוסק אחר" אינה נדרשת להכרעה. עם זאת, פטור בלא כלום אי אפשר, ואקדיש אפוא מספר מילים לטענה זו.
- בית משפט קמא קבע כי צמד המילים "עוסק אחר" אין פירושן בהכרח עוסק ספציפי, ובנקודה זו דעתי כדעתו, גם אם לא מאותם טעמים. לא אכחד כי יש קסם מסוים בניסיון להחיל אתסעיף 4 לחוק איסור לשון הרע על חוק עוולות מסחריות. ואולם, נקודת המוצא היא כי הוראה מעין זו אינה מופיעה בחוק עוולות מסחריות. לכן, בניגוד לטענת החברה, אי הזרמתה של ההוראה לחוק עוולות מסחריות אינה מהווה "התעלמות" מצד בית המשפט המחוזי, כלשונה. נהפוך הוא. הנטל לשכנע כי יש להחיל הוראה מעין זו גם בחוק עוולות מסחריות, אף שהמחוקק נמנע מלעשות כן – מוטל על הטוען לכך, ואין מדובר בנטל קל.
- כפי שתואר בראשית פסק הדין, ישנה חפיפה לא מבוטלת בין חוק איסור לשון הרע (ובפרט סעיף 1(3) לחוק) לעוולה של תיאור כוזב. ברם, אין מדובר בחפיפה מלאה, ושני דברי החקיקה משרתים גם תכליות נפרדות. כך, למשל, התכלית של מניעת הטעיה של הצרכן לשם שמירה על תחרות הוגנת - אינה תכלית מתכליותיו של חוק איסור לשון הרע, ומנגד, הצורך לאסור פרסום משפיל אינו עומד בבסיסה של עוולת
--- סוף עמוד 46 ---
תיאור כוזב. ממילא, גם האיזונים בשני החוקים אינם זהים. אף איני מקבל את טענת החברה כי החלת סעיף 4 לחוק איסור לשון הרע על עוולת תיאור כוזב מתחייבת מכוח קל וחומר, ובל נשכח כי חופש הביטוי המסחרי – מבלי להמעיט בחשיבותו – אינו ממוקם בדיוטה עליונה לעומת סוגים אחרים של חופש הביטוי.