ולבסוף, אבקש להזכיר את סעיף 16 לחוק הגנת הפרטיות, התשמ"א- 1981, הקובע כי:
לא יגלה אדם מידע שהגיע אליו בתוקף תפקידו כעובד, כמנהל או כמחזיק של מאגר מידע, אלא לצורך ביצוע עבודתו או לביצוע חוק זה או על פי צו בית משפט בקשר להליך משפטי; אם הוגשה הבקשה לפני תחילת ההליך תידון הבקשה בבית משפט השלום.
המפר הוראות סעיף זה, דינו - מאסר 5 שנים.
סעיף זה לא נזכר ולא נדון על-ידי הצדדים, וממילא לא התבררו שאלות כמו האם ניתן ליישם את הסעיף בהקשר של ספק שירותי גישה לאינטרנט. נותיר אפוא שאלה זו בצריך עיון.
--- סוף עמוד 700 ---
סיכום והערה על תחולתו של פסק-דין מכאן ולהבא
- התוצאה היא שאין לשנות מן התוצאה שאליה הגיע בית המשפט המחוזי, הגם שלא מנימוקיו.
בשולי הדברים ראוי להוסיף הערה באשר לקביעתו של בית המשפט המחוזי כי במישור העקרוני הצדק עם המבקש אך אין להחיל את הפסיקה בעניינו. בית המשפט נימק תוצאה יוצאת-דופן זו בכך שאמות המידה שהתווה סוטות מן המבחן המצמצם שקבע בית משפט השלום בעניין פלונית (בש"א 4995/05), ובכך שמדובר ב"שינוי באקלים המשפטי ששרר עד כה בכל הנוגע לפרסומים משמיצים באינטרנט". בית המשפט הטעים: "לטעמי, לא יהא זה הוגן, שאותו גולש אנונימי, גם אם חטא לכאורה בעוולה של לשון הרע, ישא על גבו את תוצאות המאבק העקרוני שמנהל המבקש". לפיכך פסק בית המשפט כי הקוים המנחים ששרטט יחולו מכאן ולהבא "בבחינת 'אין חושפים אלא אם מזהירים תחילה'".
תוצאה זו מוקשית לדידי, ואילו סברתי כי במישור המשפטי קמה למערער זכות לקבלת הסעד של חשיפת זהותו של המפרסם האנונימי, אזי ללא ספק הייתי קובע כי יש להוציא אל הפועל קביעה זו על עניינו. כפי שפסק בית משפט זה (ראו בעיקר רע"א 8925/04 סולל בונה בניין ותשתיות בע"מ נ' עזבון אלחמיד, [פורסם בנבו]), גם במקום שבו נקבעת הלכה שיפוטית חדשה (ואף תוך סטייה מהלכה קודמת), נקודת המוצא העקרונית היא שהתחולה של ההלכה החדשה היא הן רטרוספקטיבית והן פרוספקטיבית. עם זאת, בית המשפט העליון רשאי ליתן לתקדימיו תוקף פרוספקטיבי לאור הצורך להגן על אינטרס ההסתמכות. בפרשת סולל בונה הובהר כי במקרים רבים לא יהא בשיקול ההסתמכות כדי להוביל למתן תוקף פרוספקטיבי בלבד להלכה:
דוגמאות למצב דברים זה ניתן למצוא במצבים הבאים: ההלכה הקודמת לא היתה של בית המשפט העליון; ההלכה הקודמת לא היתה ברורה, וניתנו לה פירושים שונים; ההלכה הקודמת לוותה