י. עניין נוסף המקשה לדידי לקבל את הקביעה הגורפת, לפיה אין בדין הישראלי עילהלחייב ספקית למסור את זהותם של גולשים מעוולים, קשור לחובה למסור עדות (ראו י' קדמי, על הראיות (חלק ראשון, תשס"ד) 381) ולזכות בעל דין לזמן עדים להוכחת תביעתו:
"החובה להעיד היא אחת מאבני היסוד של ההליך המשפטי. האינטרס של בעלי הדין הרוצים בגילוי האמת הוא, בדרך כלל, בכך שכל אדם, הכשר להעיד והיכול להביא לפני בית המשפט עדות השייכת לעניין, אכן יחויב לעשות כן. יתרה מזאת, הזכות להשמעת עדותו של אדם כאמור היא לא רק זו של בעל הדין אלא גם זו של הציבור... יש לראות במסירתה של העדות אינטרס ציבורי כולל, החורג מן האינטרס הצר יותר של בעלי הדין" (עניין ציטרין, 358 - הנשיא שמגר; ההדגשות הוספו - א"ר; ראו גם ע"א 1211/96 עו"ד יורם ל. כהן מפרק אדאקום טכנולוגיות בע"מ נ' נשיונל קונסלטנטס (נטקונסלט) בע"מ, פ"ד נב(1) 481, 499; ע"פ 4491/07 בן דוד נ' מדינת ישראל (לא פורסם)).
בנידון דידן, אילו היה המערער יודע (או סבור שהוא יודע) את זהות מפרסמי ההודעות והיה מגיש נגדם תביעה רגילה לפי חוק לשון הרע, ואילו זימן את המשיבה לעדות כדי להוכיח שהנתבעים הם אכן מפרסמי ההודעות - על
--- סוף עמוד 708 ---
פניו, בהינתן קיומו של הליך אזרחי מוכר, היתה המשיבה חייבת להעיד אמת ולחשוף את זהות לקוחותיה.
י"א. אף אם נאמר, כי במערכת היחסים בין ספקית ללקוחותיה נוצרת חובת סודיות, לעת הזאת אין בדין הישראלי חיסיון הפוטר ספקיות אינטרנט מחשיפת פרטי משתמשים על דוכן העדים (להבחנה בין סודיות וחיסיון ראו א' שטיין, "חסיון בנק לקוח בדיני הראיות"משפטים כ"ה (תשנ"ה) 45, 54-48; י' עמית, "קבילות, סודיות, חיסיון ואינטרסים מוגנים בהליכי גילוי במשפט האזרחי - ניסיון להשלטת סדר" ספר אורי קיטאי (תשס"ח) 2477, 261-256). לדידי, חרף תרומתה של האנונימיות ליצירה ולחופש הביטוי - באינטרנט ובכלל - גם אין הצדקה ליצור חיסיון גורף להבטחתה (ראו גם פסקה 466 לפסק הדין קמא;בש"א (שלום ירושלים) 2403/09 אריאל נ' חברה זרה שמקום מושבה בקליפורניה [פורסם בנבו]פסקה 16), בודאי כך שעה שהיא משמשת מחסה לעושי עוולה. העלאתה של האנונימיות לדרגת מעין קדושה, בגדרי "כיכר העיר המודרנית", אינה יכולה להפוך אותה למפלטו ומקלטו של הנבל.
י"ב. ברוח דבריו של חברי המשנה לנשיאה (פסקה 12) אזכיר, כי יחיאל די-נור ("ק. צטניק") העיד במשפט אייכמן בשמו האמיתי (המשפט של אדולף אייכמן (כרך שני, תשס"ג) 1034). דומה כי גם רומן גארי עצמו היה מודע לכך, שאם ייקלע להליך משפטי לא יוכל להסתתר מאחורי מסכת הפסבדונים אמיל אז'אר (ראו ר' גארי, חייו ומותו של אמיל אז'אר; נדפס עם ספרו עפיפונים (1983) 331, 3388). לשון אחר, חרף מעלותיה של האנונימיות, ואף אם נניח כי קיימת זכות כללית לפרסם דברים באופן אנונימי - היא נדחית מפני האינטרס הפרטי והציבורי בניהול הליך משפטי תקין והוגן. סבורני, איפוא, כי בהעדרחיסיון לא ניתן לייחס משקל רב מדי לטענת האנונימיות, שעה שזו נובעת אך מהנסיבההאקראית של העדר נתבע מתאים לנהל נגדו הליך, מקום שנתבע זה ניתן לאיתור באופן לא מסובך.