"כלי-המשפט התולים על קיר חדר המלאכה שלנו - סדורים שורות שורות, אלה ליד אלה - נתקשה לעתים למצוא בהם כלי המתאים לעידן הטכנולוגי החדיש" (תב"מ 16/01 סיעת ש"ס - התאחדות
הספרדים העולמית שומרי נ' חבר הכנסת אופיר פינס פז, פ"ד נה
--- סוף עמוד 714 ---
(3) 159, 165; השופט, כתארו אז, מ' חשין).
אלא, שסגולתו וגדולתו של המשפט היא יכולתו להתפתח, מוטב כמובן על ידי המחוקק, אך גם בפיתוח פסיקתי - שהמשפט הבריטי ממנו הושרינו מובא כדוגמה הבולטת לכך. אך איננו צריכים להרחיק לכת לשדות זרים, שכן גם המשפט העברי מקדמת דנא הלך בדרך זו, ועוד במועד מוקדם פירש "עין תחת עין" שאמרה תורה (שמות כ"א, כ"ד) כפיצוי ממון (בבלי, בבא קמא פג ע"ב).
כ"ד. ואכן, השנים חלפו, והנה מסתבר כי בהעדר חקיקה, יצרה הפסיקה בעצמה, ועבור עצמה, "כלי עבודה" המתאים לעידן הטכנולוגי בו נגזר עליה לפעול. כך היא דרכה של פסיקה בעולם של שינויים טכנולוגיים:
"המשפט שנוצר בעקבות הטכנולוגיה פועל בדרך כלל בשני מישורים: במישור הראשון הוא מסדיר את עצם השימוש בטכנולוגיה החדשה. זהו משפט חדש. במישור השני הוא מסדיר את השפעת הטכנולוגיה החדשה על המשפט הקיים בתחומים אחרים. זהו שילוב של משפט חדש במשפט ישן" (י' זמיר, "חופש הביטוי באינטרנט" משפט וממשל ו' (תשס"ג) 353, 354).
שורת פסקי הדין הנזכרים הם דוגמה קלאסית לפעילות משפטית "במישור השני" - הסדרת השפעתה של הטכנולוגיה החדשה על המשפט הקיים.
כ"ה. ועוד, כאמור, בהעדר חיסיון במערכת היחסים בין ספקית ולקוחות, הכרה בעילת תביעה כאמור אינה משנה באופן "דרמטי" את מערך הזכויות המהותיות. משמעות ההכרה בעילה כאמור, היא הרחבה בלבד של הזכות "להזמין כל אדם ליתן עדות" (לשון סעיף 1לפקודת הראיות (נוסח חדש), תשל"א - 1971), הרחבה של חובת הגילוי הקיימת כבר כעת מעל דוכן העדים. סבורני, כי לא היתה מניעה לעשות כן. תוצאה זו עולה בקנה אחד עם הפסיקה שהובאה מעלה ממדינות הים, ועם העובדה שתוצאה אחרת - לפיה אין היום במדינת ישראל דרך לחייב ספקיות ומפעילי אתרים למסור את פרטיהם
--- סוף עמוד 715 ---
של גולשים מעוולים - חוששני שאינה סבירה. כאשר ישנו ניזוק, וישנה עוולה, ויש דרך לזהות את המעוול - מצווים אנו לטעמי, כדי שנמלא כהלכה את תפקידנו, למצוא דרך שתאפשר הגשת תביעה.
כ"ו. יוזכר, כי בבואנו לבחון את סבירותה של תוצאה אחרת יש לזכור, כי מאחורי מסך האנונימיות מסתתרת אפשרות לשורה של עוולות אזרחיות מסוגים שונים. ניתן דעתנו למצב בו קם אדם בבוקר ומוצא שכל רישומיו הרפואיים, הכוללים מידע "הנוגע לצנעת חייו האישיים... לרבות עברו המיני או למצב בריאותו, או להתנהגותו ברשות היחיד" הועלו לרשת האינטרנט (עוולה לפי סעיף 4 לחוק הגנת הפרטיות). והנה מצב אחר, בו מגלה חברה בורסאית כי מניותיה צנחו בעקבות שמועה זדונית ושקרית שהופצה במכוון ברשת האינטרנט, והוא הדין להפרת זכויות יוצרים או לפגיעה בקניין רוחני.