נ"ט. אם תישמע דעתי, ברירת המחדל תהיה, כי כאשר תובע מראה שבידיו תביעה טובה נגד גולש מעוול אנונימי - יורה בית המשפט על חשיפה; קרי, אם מדובר במקרה, בו אם היתה זהות הגולש ידועה היתה תביעה נגדו מתקבלת - יש להורות על חשיפת זהותו. אמרתי ברירת מחדל, כיון שלדידי, והדברים נאמרים בנשימה אחת, יש להותיר את סמכות בית המשפט להורות על חשיפה כסמכות שבשיקול דעת (בדומה להלכה בעניין צוי Norwich Pharmacal) - ויתכנו מקרים בהם יימנע בית המשפט מהורות על חשיפה.
ס. לדוגמה, בית המשפט יימנע מלתן סעד למי שעושה שימוש בזכות התביעה בחוסר תום לב. בית המשפט יבחן, האם באמת מתכוון התובע לממש את תביעתו, או שמא מדוברבמסע דיג לצורך זיהוי המפרסם (עילת התביעה בה אנו מציעים להכיר, בדומה לצווי Norwich Pharmacal, נועדה לאפשר עמידה על זכויות משפטיות, ולא נקמנות גרידא). הוא הדין לתביעות קטנוניות שיש לראות בהן "זוטי דברים". עוד יש לזכור, כי כשם שלא כל קריאת גנאי ברחובה של עיר מקימה עילת תביעה, כך אף לא כל פרסום מגנה ומגונה באינטרנט מהוה עילה. רבות מן התגוביות באינטרנט הן דברי הבל ברמה ירודה, שכל בר דעת מבין כי אין לייחס להן כל משקל, וערכן "העוולתי" הוא בהתאם.
--- סוף עמוד 736 ---
יש להתחשב בסיכויים שחשיפת כתובת IP אכן תביא לזיהוי המפרסם (ועל כך בהמשך), ובמידה מסוימת גם בטרחה הנגרמת לספקית או למפעילי האתר (לשאלת הטרחת צדדים שלישיים בהליכים שאין הם צד מעוניין בו ראו רע"א 1016/08 ע.א.מ. קונדוס בע"מ נ' אגס ירוק מסחר ושירותים בע"מ [פורסם בנבו] פסקה ו'; ע"א 1167/01 עיריית ראשון לציון נ' בנק הפועלים ע"מ [פורסם בנבו] פסקה 12); בהקשר הספציפי של צוי Norwich Pharmacal ראו גםAshworth Security Hospital v MGN Limited, [2002] UKHL 29; UMCI Ltd. V. Tokio Marine & Fire Insurance Co. [2006] SGHC 142).
רמת ההוכחה של התביעה הפוטנציאלית
ס"א. בכל הנוגע לרמת ההוכחה של התביעה הפוטנציאלית, מקובלת עלי גישת בית המשפט קמא:
"על התובע להראות שסיכוייו לזכות בתביעה טובים. לא סגי ברף הנמוך של יכולת לשרוד בקשה למחיקה על הסף. מנגד, אין לדרוש מהתובע להראות שהנתבע האלמוני לא יוכל להעלות בתשובה לתביעה טענת הגנה של ממש, כפי שנדרש כדי למנוע פרסום מראש... בהקשר זה, על בית המשפט לבחון במיוחד אם הביטוי הפוגע חורג מגדר הבעת דעה מותרת ועשוי להוות לשון הרע מבלי שתעמוד לנתבע ההגנה של הבעת דעה" (פסקה 38).