לאור השיקולים הללו, נראה כי במחלוקות מהסוג הנידון כאן, הכלל צריך להיות שימוש בתקנה 119, ורק מקום שבו עיון של בית המשפט במסמך שבמחלוקת אין בו כדי לתרום להבהרת טענת החיסיון, ייתייתר הצורך בעיון כזה" (רע"א 5806/06 עיזבון המנוח נמירובסקי מיכאל ז"ל נ' שימקו [פורסם בנבו] - השופט, כתארו אז, ריבלין).
--- סוף עמוד 740 ---
(ראו גם רע"א 8019/06 ידיעות אחרונות בע"מ נ' לוין [פורסם בנבו]; עע"מ (מנהליים) 4757/08 קליר כימיקלים שיווק (1994) בע"מ נ' מדינת ישראל-משרד הביטחון [פורסם בנבו] רע"א 7867/06 פקיד שומה חיפה נ' לוסקי [פורסם בנבו]).
ס"ח. דומה בעיני, כי שיקולי מדיניות אלה יפים, ביתר שאת, גם בענייננו. זאת, גם נוכח המורכבות הטכנית הנובעת מהעובדה שחשיפת כתובת IP לא תמיד מובילה ישירות לזיהוי הגולש שפירסם את התכנים העוולתיים - ומנגד עשויה היא לפגוע בזכויותיהם ובפרטיותם של צדדים שלישיים שאינם קשורים לפרסום:
"חשיפת שם המנוי-המשתמש, שעשה שימוש בכתובת ה- IPבעת הפרסום המשמיץ, אינה ערובה לחשיפת זהותו של הכותב. מי לידינו יתקע כי המשתמש הוא גם הכותב שפרסם את לשון הרע. לדוגמה: אם המשתמש הוא עסק או משרד שבו עשרות עובדים, ספק אם ניתן יהיה לזהות מי ישב ליד המחשב ושיגר אל החלל הוירטואלי את הפרסום המשמיץ. גם בבית פרטי, הדודה מחדרה שהגיעה לביקור קצר, בבחינת אורח נטה ללון, עשויה הייתה להשתמש במחשב. אף ייתכן, שהדודה מחדרה רכשה כמתנה לאחייניה האהובים בתל אביב את שם המשתמש, ולה עצמה אין כל קשר לשימוש בפועל" (פסקה 43 לפסק הדין קמא).
מסיבה זו, בטרם יורה על חשיפה, על בית המשפט לעיין במידע שספקית האינטרנט יכולה להמציא, ולשקול את התועלת הפוטנציאלית שבהעברת המידע לתובע, לרבות היותו של התובע תובע סדרתי או טרדן מקנטר.
ס"ט. כיון שמדובר בהליך המתנהל בין שני צדדים, ועניינו חשיפת מידע הנוגע לצד שלישי - יוכל בית המשפט במקרים חריגים, ליישם את ההלכות המאפשרות לצד שלישי להישמע בטרם חשיפת מידע אודותיו (ראו בע"מ 3542/04 פלוני נ' פלונית [פורסם בנבו]; עניין סקולר, עמ' 774; בר"ע (מחוזי ירושלים) 3186/07 בנק מרכנתיל דיסקונט בע"מ נ' בביאן [פורסם בנבו]; בר"ע (מחוזי ירושלים) 1002/09 העצני נ' וילנאי-פדרבוש [פורסם בנבו];ת"א (מחוזי חיפה) 726-05 אטיאס נ' קפה דיזל בע"מ [פורסם בנבו]; עמית, קבילות, סודיות, חיסיון ואינטרסים מוגנים, 291-290).