דיון והכרעה
- לאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור ובתשובות שניתנו מטעם המשיבים, החלטתי לעשות שימוש בסמכותי שלפי תקנה 410 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, לקבל את הבקשה ולדון בה כבערעור. לגוף העניין, דין הערעור להידחות, אף שלאו דוקא מטעמיו של בית המשפט המחוזי.
- באחת הפרשיות נזדמן לי לעמוד על משמעותם המורכבת של מונחי-הלשון המשמשים אותנו בקשר למרחב הווירטואלי: "עולם המשפט אינו ערוך עדיין... במיטבוֹ, לקדם את פני האינטרנט, כך גם עולם הלשון. המונחים המשמשים אותנו במרחב הוירטואלי הריהם שאוּלים מן העולם המוחשי. באינטרנט משמש אותנו 'שולחן עבודה'; המשתמש 'גוזר' ו'מעתיק', 'מדביק' ו'מוחק', 'כותב' 'פתקים', 'מאחסן' ב'תיקיות', 'שולח' ל'סל המיחזור' ומקבל ל'תיבת הדואר' 'מסמכים' ו'דואר זבל'" (עע"מ 3782/12 מפקד מחוז תל אביב-יפו במשטרת ישראל נ' איגוד האינטרנט הישראלי, [פורסם בנבו] פסקה 35 לחוות דעתי (24.3.2013) (להלן: עניין איגוד האינטרנט)). אכן, המרחב הווירטואלי בו פועל האדם שונה מהמרחב הפיזי, על אף שלשון בני אדם נוקטת לעיתים מזומנות מינוח דומה לשני המרחבים: שולחן העבודה מעץ הפך לשולחן העבודה שעל מסך המחשב, האתר הגאוגרפי הפך לאתר אינטרנט, וגם תיבת הדואר הפכה לתיבת 'מייל'. על אף שלעתים המינוחים זהים, המשמעויות עשויות להיות שונות. "לא דומה שולחן עבודה וירטואלי לשולחן עבודה פיזי" (רע"א 2552/16 זינגר נ' חברת יהב חמיאס טכנולוגיות (1990) בע"מ, [פורסם בנבו] פסקה 42 (10.5.2016) (להלן: עניין זינגר)).
- התאמת לשון החוק ללשון בני-אדם בהקשר הווירטואלי תלויה, ככל שאלה פרשנית, בתכליתו ובלשונו של דבר החקיקה. בעניין איגוד האינטרנט, למשל, נדונה השאלה אם אתר אינטרנט בא בגדרי המונח "מקום" שבסעיף מסעיפי חוק העונשין, על רקע הלשון והתכלית של אותו סעיף; בענייננו אנו נדרשים לבחון אם סעיף הפקודה המסדיר את העיון בדברי דואר של חייב, כוחו יפה גם לעיון בתיבת הדוא"ל שלו. תשובתי לכך היא בשלילה. על אף שיתוף השם, לא ראי זה כראי זה; פנים חדשות באו לכאן, ואין ללמוד מסעיף 58 לפקודה כיצד יש לנהוג בתיבת הדואר האלקטרוני של חייב.
- פקודת פשיטת הרגל מסדירה את היכולת של כונס הנכסים לערוך חקירות לצורך בירור מצבו הכספי של חייב בשלבי ההליך. סעיף 18ג(א) לפקודה מסמיך את הכונס הרשמי לערוך "חקירה מקיפה בעניניו של חייב שניתן נגדו צו כינוס, ובכלל זה בדבר הכנסותיו, הוצאותיו, חבויותיו ונכסיו"; בין היתר מוסמך הכונס לדרוש מסמכים גם מצדדים שלישיים – "לדרוש כל מידע או מסמך הנוגעים לעניניו של החייב כאמור בסעיף קטן (א), מכל אדם שיש יסוד סביר להניח כי המידע או המסמך מצויים ברשותו או בידיעתו" (סעיף 18ג(ב)(1)). דרישה זו ניתנת לאכיפה באמצעות בית המשפט (ראו סעיף 59(א)(2) לפקודה). מטרת סמכות החקירה היא לאפשר לכונס הרשמי, שאינו מודע למצבו הכלכלי של החייב, לגבש די חומר על מנת להגיש את הדוחות השונים שעליו להגיש לבית המשפט בהתאם לפקודה (ראו שלמה לוין ואשר גרוניס פשיטת רגל 132 (מהדורה שלישית, 2010)). במקביל להסמכה כללית זו, מתייחסת הפקודה לאופנים ספציפיים שבאמצעותם יכול הכונס לקבל מידע על דבר מצבו של החייב. כך, למשל, מתייחס סעיף 60א לפקודה לצווים שניתן להוציא כלפי תאגיד בנקאי ורשויות המס לקבלת מידע; יתכן שבשל חובת הסודיות המוטלת על גופים אלה נקבע בעניין הסדר ספציפי, המחייב פנייה לבית המשפט תחילה, ומטיל מגבלות על המידע שניתן לדרוש (לוין וגרוניס, עמוד 134).
- סעיף 58 לפקודה מסדיר אף הוא את אחד האופנים שבהם ניתן להשיג מידע על אודות עסקיו של החייב. הסעיף, כותרתו – "הפניית דברי דואר של החייב", מאפשר לבית המשפט – בתנאים ובהגבלות – להורות על כך שדברי הדואר הממוענים לחייב יופנו לכונס או לנאמן. היחודיות שבסעיף זה היא שבניגוד לחקירה הרגילה אותה עורך הכונס, אשר צופה פני עבר, כאן עסקינן בניסיון להשיג מידע במבט צופה פני עתיד. כאשר מתעורר חשש שהחייב מעלים עסקים או הכנסות, ויש יסוד להניח שמכתבים שונים הממוענים אליו עשויים לשפוך אור על כך, יש הצדקה לאפשר לכונס לעיין במכתבים אלו. אין מדובר בניסיון להשיג מידע קיים, אלא בניסיון 'ליירט' מכתבים שבהם מידע רלבנטי. ממאפיין זה עולה גם, כפי שציין בית המשפט המחוזי, שמדובר בסמכות פוגענית יותר מסמכות החקירה הרגילה של הכונס. אין מדובר בפניה לקבלת מידע ספציפי מגורם זה או אחר, אלא ב'השתלטות' על תיבת הדואר של החייב, כאשר כל דברי הדואר עוברים תחת עיני הכונס, והוא משמש גורם מסנן שביכולתו לעיין בכל דברי הדואר המופנים אל החייב, אישיים כעסקיים, מחשבון חשמל ועד מכתב אהבה. מכאן, כך נראה, מגבלת הזמן שקבע המחוקק לצו שכזה. אכן, בהינתן שסמכות זו פוגעת בפרטיות החייב, יש להשתמש בה באופן זהיר וקפדני (לישום ראו פש"ר 1066/00 ארז נ' סולמי [פורסם בנבו] (החלטה מיום 30.12.2001); ראו גם פסק הדין של בית הדין האירופי לזכויות אדם בדבר פרשנות הוראת החוק האנגלית המקבילה – Foxley v. The United Kingdom (2001) 31 EHRR 25).
- יתכן שדברים אלו אינם אלא בבחינת דרוש וקבל שכר, שכן השימוש בסעיף 58 לפקודה במשפטנו הוא זעום; ולא בכדי. כפי שצוין בעניין סולמי, "כיום בכוחו של החייב לסכל, בקלות יחסית, את מטרת הסעד בסמוך למועד בו ניתן. אכן בעבר, רוב התקשורת בין אנשים נעשתה בהתכתבות ועל כן נזקקו לשירותי דואר. לפיכך במועד חקיקת הסעיף, היה מקום להניח כי הסעד אפקטיבי. אולם כיום, עם ההתפתחויות הטכנולוגיות האדירות בתחום התקשורת, משמשים הטלפונים לסוגיהם, הפקס והדואר האלקטרוני באינטרנט, תחליף להעברת מסמכים בדואר. אין הכרח כי אדם ישתמש דווקא בשירותי הדואר ולא באמצעי תקשורת זמינים ומהירים יותר" (פסקה 8). דברים אלו נכתבו בשלהי שנת 2001, וכוחם יפה ביתר שאת לשנת 2017. הסעיף המקורי בפקודת פשיטת הרגל, 1936, התייחס אף ל"טלגרמות"; בפקודת פשיטת הרגל דהיום הסתפק המחוקק בהתייחסות לדברי דואר; כעת נדרשת חשיבה מחודשת על הסוגיה כולה. אעיר, כי בהצעות חוק חדלות פירעון ושיקום כלכלי, התשע"ו-2016, מוסדרת מחדש סוגיית סמכויות הבירור של בעלי התפקיד בהליך חדלות הפירעון, אך בלא התייחסות מפורשת לצווים מעין זה שנתבקש בהליך שלפנינו; מן הראוי ליתן על כך את הדעת.
- עד שלא יאמר המחוקק את דברו, אין לנו אלא את פקודת פשיטת הרגל כלשונה, ובה סמכות החקירה הכללית שבסעיף 18ג, והסמכות הקונקרטית להפנות דברי דואר שבסעיף 58. איזה מהם יכשר ללמדנו כיצד לנהוג בבקשה לעיין בתיבת דואר אלקטרוני? התשובה לכך היא שככלל, אין ההסדר שבסעיף 58 רלבנטי לבקשה מעין זו, וממילא יש לבחון אותה בהתאם לסמכויות החקירה הכלליות של הכונס.
- צא ולמד מה בין תיבת הדואר לתיבת הדוא"ל: הראשונה אינה אלא תחנת מעבר לדברי הדואר הנשלחים ומתקבלים, ואילו השניה משמרת בקרבה את כל דברי הדואר שנכנסו אליה ושיצאו הימנה. משכך, תיבת הדוא"ל אינה משמשת אך ורק כבסיס שיגור וקליטה של דברי דואר, וחלק מרכזי מייעודה הוא ארכיון וירטואלי של מסמכים אלו. בנוהג שבעולם, אדם אף שולח הודעה לכתובת הדוא"ל שלו-עצמו, אך ורק על מנת לשמור את תוכנה במאגר וירטואלי זה (ואף נוהג זה מיושן כבר, משנולדו ובאו לעולם אמצעי אחסון אינטרנטיים מתקדמים); אדם עורך סדר ומיון בדברי הדואר השמורים בתיבת הדוא"ל שלו, על מנת שיוכל להשתמש בהם בשעת הצורך. אף בענייננו, וכך יהא בדרך כלל, הגישה המבוקשת לדוא"ל של החייב נצרכת על מנת לערוך בירור בנוגע לעסקאות עבר שלגביהן קיימות אינדיקציות להעלמת הכנסות, וממילא עסקינן בבקשה לעיין בארכיון הקיים בתיבת הדוא"ל. העיון, אפוא, צופה פני עבר ולא פני עתיד. ממילא, במצב דברים שכזה אין רלבנטיות להוראת סעיף 58 לפקודה, אלא להוראת סעיף 18ג.
- ההקבלה לסעיף 58 היתה במקומה לו היה מדובר בבקשה ל'יירוט' דוא"ל נכנס עתידי, כגון אם היה מבוקש ליתן צו המורה שכל הודעת דוא"ל הנשלחת לחייב תישלח גם ב'העתק' לכונס או לנאמן; או-אז היתה ההקבלה במקומה, כאשר את תיבת הדואר מחליפה תיבת הדוא"ל, ואת רשות הדואר מחליפה ספקית השירות. אולם זה אינו המצב בענייננו, ומסופקני אם לאור מאפייניו של הדוא"ל כאמור לעיל, יש היגיון בבקשה מעין זו. כל עוד המבוקש הוא לעיין בדוא"ל השמור בארכיון תיבת הדוא"ל, הצדק עם ריחני הטוען כי בקשה זו כמוה, ברמת ההפשטה העקרונית, כבקשה לעיין בארכיב המכיל מסמכים שאגר החייב.
- עולה אפוא, כי אין להלום את דרך הילוכו של בית המשפט המחוזי כאשר הכריע בבקשה שלפניו על יסוד ההשוואה לסעיף 58 לפקודה. למעלה מן הצורך ובדרך אגב, אעיר כי גם אינני מקבל את הפרשנות לפיה סעיף זה חל רק לאחר שהוכרז החייב כפושט רגל; מקרא מלא דיבר הסעיף, והחיל עצמו "משניתן על חייב צו כינוס". הכונס או הנאמן רשאים להגיש את הבקשה, אולם לדידי פשיטא שגם מנהל מיוחד רשאי לעשות כן אם העניק לו הכנ"ר סמכות לעשות כן, לפי הוראת סעיף 23 לפקודה.
- אם כן, מקובלת עלי טענתו של ריחני שאת בקשתו יש לבחון לא לפי סעיף 58 לפקודה, כי אם לפי סמכויות החקירה הכלליות המסורות בידי הכונס. האם בגדרן של סמכויות אלו, מצויה גם הסמכות להורות על הצו המבוקש בבקשה שלפני? ריחני סבור שהתשובה לכך היא בחיוב, ולעמדתו מצטרף גם כונס הנכסים הרשמי. גבי דידי, התשובה לשאלה זו מורכבת. היא דורשת הכרעה בשאלות שונות, שאין המסגרת הדיונית שלפני מאפשרת הכרעה בהן. מכל מקום, כפי שאפרט, אין אפשרות להעתר לבקשתו של ריחני כפי שהוגשה לבית המשפט המחוזי, ועל כן דין הערעור להידחות. אפרט עמדתי זו, לאחר שאעמוד בקצרה על היקף סמכויות החקירה של הכונס ואופן הפעלתן.